מסע ההישרדות של מרים רז , בת 9, בשואה : “ציפורים בשחור לבן”,

247

תחילת המלחמה בפולין, 1 בספטמבר 1939, תפסה את מרים, מאשה בשמה המקורי, בגיל שש, כשהיא מצפה בהתרגשות ליום הראשון ללימודיה בבית הספר. היא גדלה בבית יהודי דתי, יחד עם אביה, אלטר זונשיין, בן ה-28, בעל חנות בדים וראש הקהילה היהודית בכפר, אימה, הניה זונשיין-וינוגרד, אחיה יוסף, אז בן ארבע, ואחיה נתן, בן השנה. יחד עמם גרה בבית גם סבתה מצד אביה, לובה זונשיין. אוכלוסיית הכפר שבו גרו, ורשצ’ין, הייתה מורכבת משליש פולנים, שליש אוקראינים ושליש יהודים. האנטישמיות מצד הפולנים הייתה גלויה, וקריאות כמו “יהודייה מצורעת” ליוו את מרים מילדותה המוקדמת.

כשנשמעו רעמי התותחים בפולין, היה ורשצ’ין בשליטת הצבא הרוסי. המבוגרים בבית שוחחו ביניהם על המלחמה, ואיש מהם לא התפנה לשוחח עם הבת הצעירה על פתיחת שנת הלימודים. לכיתה א’ באותו בית ספר היא תזכה להגיע רק כעבור 72 שנים, במסגרת ביקורה בפולין כעדה במסע של בית ספר מפרדס חנה-כרכור. “אחרי שפרצה המלחמה הרוסים נסוגו מהכפר”, היא מספרת, “והם הציעו לנו להצטרף אליהם לרוסיה. סבתא שלי, שזכרה את מלחמת העולם הראשונה, אמרה שהגרמנים היו הרבה יותר טובים ליהודים מאשר הרוסים, וההורים שלי החליטו להישאר בכפר. השיטה של הגרמנים הייתה להמאיס את היהודים על הגויים. הם תלו פלקטים בכל הכפר, שבהם נראו יהודים מכוערים עם זקן, אף ארוך וכינים, ונכתב בהם: ‘יהודים זה כינים וזה טיפוס הבהרות’. הם אסרו לקנות מהיהודים, וככה פגעו בפרנסה ובקיום שלהם. כשאין אוכל, אדם הופך להיות רעב ומאבד את צלם האנוש שלו. הביטוי ‘חרפת רעב’, הוא ביטוי אמיתי. בכל פרק זמן הגרמנים היו דורשים דמי כופר נפש, כי הם ידעו שהיהודים רגילים לפדות את החיים שלהם. אבא שלי כראש הקהילה היה צריך לספק את כופר הנפש”.

החיים תחת הכיבוש הגרמני נמשכו. הגברים היו נלקחים מדי פעם לעבודות כפייה, אבל היו שבים מהן לביתם בכפר. כדי לקיים את המשפחה הייתה אימה של מרים מתעטפת בבדים שנותרו לה מהחנות שנסגרה, ומחליפה אותם בכפרים השכנים תמורת מצרכי מזון. על רצח יהודים לא שמעו בכפר הקטן, וכך נמשכו חייהם עד 1942. “בתחילת מאי 1942, ביום שישי אחד, הגיע צו, ובו נכתב שכל יהודי חייב בתעודת עבודה, ומי שלא תהיה לו תעודה כזו יגורש או יומת. התחילה פניקה נוראית. את התעודה היה צריך לקבל בעיר וולדאבה, והנסיעה לשם הייתה צריכה להיות בשבת. מומחי הכפר לדיני יהדות התאספו בבית שלנו, ודנו בשאלה אם זה פיקוח נפש או לא. בשבת לפנות בוקר הם הגיעו למסקנה שמדובר בפיקוח נפש. אבא שלי יצא עם רב הקהילה ועם עוד שני נציגים רכובים על עגלה רתומה לשני סוסים, להסדיר את תעודות העבודה, וכל יהודי ורשצ’ין התאספו מול הבית שלנו עטופים בטליתות ובתפילין והתפללו להצלחת המשלחת. בערב, לאחר ששיחדו את מי שצריך, חזרה המשלחת עם תעודות לכל יהודי הכפר, וכולם חשו תחושת הקלה. הם היו בטוחים שהרע מכול מאחריהם, ושיש להם תעודות ביטוח מהגרמנים”.

התמונה של יהודי הכפר, עטופים בטליתות ובתפילין, נחרתה בזיכרונה של מרים, שהייתה אז כבר בת תשע, כתמונת ציפורים גדולות בשחור-לבן. לספרה, שיצא לאור בהוצאת מורשת ב-2002, היא בחרה לקרוא “ציפורים בשחור לבן”, בעקבות אותו מראה שנחקק בזיכרונה. לימים הבינה שעניין התעודות היה תרגיל מתוחכם של הגרמנים, להרגיע את יהודי הכפר ולוודא את מספרם המדויק.

"ב-14 במאי, 1942, בשעת בוקר מוקדמת, שמענו רעש של טנקים שהקיפו את הכפר. תוך זמן קצר פרצו חיילים גרמנים ואוקראינים עם רובים שלופים, והודיעו לכל היהודים להתייצב מאחורי הכנסייה. ליד הכנסייה היה בית הקברות הנוצרי, ובהמשך מתבן שכבר היה בקצה הכפר. ליד המתבן הם כבר הכינו מראש בורות, שבהם יירו ביהודים וישאירו אותם שם. הם הודיעו לכל המבוגרים להתייצב עם תעודות העבודה, ואבא שלי הלך לשם מיד עם סבתא שלי. אימא רצתה להפקיד באחריותי את האחים שלי, יוסף בן השבע ונתן בן הארבע, והעמידה סירים על הכיריים כדי לבשל ארוחה מיד כשתחזור. היא רצתה ללכת ואני זעקתי: ‘אימא, אל תלכי, הולך לקרות משהו נורא, בואי נסתתר במרתף עד שאבא וסבתא יחזרו’. היא אמרה: ‘אני מוכרחה ללכת’. החזקתי אותה ושרטתי אותה עד זוב דם, אבל זה לא עזר. היא נתנה לי נשיקה והלכה, ואני נשארתי בבית עם האחים שלי”.

 שלושה ימים האנשים גססו

על אף השנים הרבות שחלפו מאז, ועל אף העובדה שהיא סיפרה את קורותיה בספר, וממשיכה לספר אותם במסעות הנוער לפולין, ניכר במרים שהדברים קשים לה והיא חווה אותם בכל פעם מחדש. היא מתארת את ההתרחשויות בביתה בלשון הווה, כאילו היא נמצאת שם ממש ברגע זה, ובכל פעם שהיא מספרת על בני משפחתה קולה נשבר והדמעות מציפות את עיניה.

“השעות עוברות וההורים לא חוזרים”, ממשיכה מרים, “אני יוצאת החוצה עם האחים שלי, ופוגשת עוד ילדים יהודים שמחפשים את ההורים שלהם. כל הפולנים מסתגרים בבתים שלהם. אנחנו מרגישים שהולך לקרות משהו רע, ומסתתרים, כל הילדים, במתבן של איכר פולני. כעבור זמן לא רב מגיעה אימא של זוג תאומים בני ארבע, מוכה כולה עם שיער תלוש, וצועקת ביידיש: ‘ילדים בואו, הולכים לרצוח את כולם, ואני לא רוצה להשאיר אתכם יתומים’. היא לוקחת אותם לנקודת הריכוז של היהודים, ואנחנו הולכים אחריה כי אנחנו מבינים, שגם האימהות שלנו לא רוצת שנישאר יתומים. אני הולכת בשיירה הזו עם שני האחים שלי, וכשאנחנו מתקרבים לשם נתן הקטן אומר לי: ‘תעזבי אותי, אני לא רוצה למות’. אני נאבקת איתו שימשיך ללכת, ויוסף עומד ומחכה לנו. בשלב מסוים נתן מצליח לברוח ממני, ויוסף מחליט ללכת לבד למות עם אבא שלנו. רק לפני שנה נודע לי שתפסו את נתן, וזרקו אותו חי לבור ההריגה. אני נשארת לבד וממשיכה ללכת. אני לא רוצה לראות איך הורגים את הוריי, ומבקשת מהחיילים הגרמנים שעומדים בדרך שיהרגו אותי. הם לא מגיבים. כשאני כבר רואה את הצריח של הכנסייה, אני מקבלת פתאום מעין מסר טלפתי מאימא שלי שאומר לי: ‘אל תבואי לפה. מוכרח להישאר נצר של משפחת זונשיין, שיספר שהיינו קיימים’. במקום להמשיך לכנסייה אני רצה לבית של הלנקה, חברת ילדות שלי, פולניה, ומבקשת שיסתירו אותי רק עד הערב. הם לא מסכימים בשום אופן. הם מגרשים אותי עם מטאטא, ואומרים לי בלעג שאני יכולה ללכת לבית ממול, שבו גר יהודי בן 85, שהגרמנים לא לקחו אותו כי חבל להם לבזבז עליו כדור”.

זה מה שעשתה. כשהגיעה לביתו של הקשיש, ילדה מפוחדת בת תשע, היא שאלה אותו מה הולך לקרות והוא לא ידע להשיב לה. מטחי הירי, ששמעה לפתע מפאתי הכפר, סיפקו לה את התשובה. היא הבינה כי נותרה לבד ושהיא חייבת להסתתר, כי אימה ציוותה עליה לחיות ולספר על משפחתה. בכוחות שעד היום אינה יודעת מהיכן שאבה אותם, הצליחה להרים מכסה כבד ברצפת החדר ולרדת למרתף תוך השבת המכסה למקומו. המרתף היה חשוך, שורץ חולדות, והיא ישבה בו בחרדה איומה. פתאום שמעה את היהודי הזקן קורא לה לצאת, ואומר לה שהבית עולה באש. הצתת הבית נעשתה על ידי הגרמנים, אך הייתה מכוונת כלפי האוקראינים ששיתפו פעולה עם השלטון הרוסי. כל בתי האוקראינים עלו באש, ובהם בית הדואר של הכפר. כשמרים הרגישה את העשן המחניק, היא הרימה את המכסה ורצה מהבית לכיוון השדות. לפנות ערב פגשה איכר פולני, ששאל אותה לאן היא רצה. היא אמרה לו שרצחו את כל משפחתה, ושהיא רוצה להגיע לקרובי משפחה בכפר השכן. הוא אמר לה שאת יהודי הכפר השכן כבר רצחו יום קודם.

“בערב החלטתי להגיע למקום שבו אספו את היהודים ולראות אם מישהו הצליח לברוח ולהישאר בחיים. הגעתי למקום וראיתי שלוש ערימות. ערימה ענקית של בגדים, שבה חיפשתי את בגדי בני המשפחה שלי, ומצאתי רק את הכובע של יוסף. קיוויתי שאולי השאר ברחו, ולכן הבגדים שלהם לא נמצאים. בערימה שנייה היו תעודות העבודה. חיפשתי את תעודות העבודה של אבא ואימא ומצאתי אותן. התעודות האלו היו צמודות אליי במשך כל המלחמה, והן שמורות אצלי עד היום. הערימה השלישית הייתה של גופות ששכבו בבורות, אבל היו גם אנשים חיים שעוד ניסו לזוז. שלושה ימים האנשים האלו גססו שם, עד שכולם מתו והפולנים כיסו את הבורות. אחרי שלא מצאתי את הבגדים של הוריי, החלטתי לחזור הביתה ולראות אם הם שם. מבחוץ שמעתי קולות של אנשים שנמצאים בבית, וקיוויתי שאלה הוריי. פתחתי את הדלת וראיתי את כל שכנינו הפולנים, בוזזים את הבית. הם חתכו בסכינים את הקירות כדי למצוא שם כסף, והפשיטו ממני שתי שמלות מתוך השלוש שלבשתי. אבל בתוך כל הגיהינום הזה התגלה גם צדיק אחד, מנהל בית הדואר, שאינו תושב הכפר, ושעבר עם סניף הדואר מהבית האוקראיני השרוף לבית שלנו. הוא ניגש אליי ואמר לי לברוח לפני שיהרגו אותי”.

 מרים הפכה למרישה

מרגע זה ואילך הופך סיפור חייה של מרים לסיפור הישרדות, של ילדה, שבמשך שנתיים חיה בסתר עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום, ובמשך שנתיים נוספות התגלגלה בין בתים שונים, עד שזכתה להגיע באפריל 1946 לארץ ישראל.

התחנה הראשונה שלה הייתה מתבן ליד הבית, שאליו עלתה להתחבא בתוך הקש. במתבן מצאה שתי שכנות יהודיות שהסתתרו עם ילדיהן, בני גילה. היא פנתה אליהן בתחינה, שייקחו אותה איתן לכל מקום שאליו ילכו. הן הבטיחו לה לעשות זאת, בתנאי שתחדל לבכות בקול רם. היא השתתקה ובכתה בכי חרישי, ותך כדי כך שחזרה בראשה את שמות כל יהודי הכפר, משום שאימה ציוותה עליה לשמר את זכרם. כך עברה בית, בית, והגיעה ל-320 נפשות שנספו. בבוקר התעוררה משנתה, וגילתה ששתי היהודיות הסתלקו בלעדיה. “זו הייתה אכזבה נוראית”, היא אומרת, “בעיקר אחרי שלימדו אותי בבית שכל ישראל ערבים זה לזה”.

היא ניסתה לחזור לביתה, אל מנהל הדואר, האדם היחיד שבו בטחה, וגילתה ליד הבית את אנשי הכפר חמושים בקלשונים תרים אחריה. תמורת הסגרת יהודי הובטחו להם עשרה קילוגרמים סוכר ומאה זלוטי. היא נתפסה על ידם והצטרפה לשני נערים יהודים שניצודו בכפר אחר, והשלושה הובלו על ידי שלושה פולנים לתחנת המשטרה בכפר השכן, אורשולין. בצד אחד של התחנה התעמלו החיילים הגרמנים, בצדה השני עמדו השוטרים הפולנים. את מפקד המשטרה הפולני הכירה מרים מתוך קשרי אביה כראש הקהילה, ובחוש הישרדות של ילדה בת תשע היא רצה אליו וביקשה שיעזור לה לקיים את הציווי של אימה לחיות. “הוא אחז בידי”, היא מספרת, “ניגש לגרמנים ואור להם: ‘עד ספטמבר כל האזור הזה יהיה נקי מיהודים. יש לכם חשק להרוג עכשיו שלושה ילדים? הגרמנים התייעצו ביניהם, ואמרו לנו להסתלק. שלושת הפולנים לא קיבלו את הפרס”.

חייה ניתנו לה במתנה, לאחר שכבר אמרה על עצמה “שמע ישראל”, אך היא לא ידעה לאן לפנות. את יהודי אורשולין הגרמנים עדיין לא רצחו, ולפתע ראתה לידה את אסתר, אישה ענייה, אם לתשעה ילדים, שאספה אותה אל ביתה. כמה שבועות לאחר מכן שמעה בשעת בוקר את רעש הטנקים מסביב לכפר, ואמרה לבני הבית, כי הגרמנים מתכוונים לרצוח אותם כפי שעשו בוורשצ’ין. בני הבית יצאו בריצה, היא הוצאה לאחר מכן באיומי נשק של אוקראיני, ובדרך נס פגשה את אסתר עם תינוק על ידיה ובן נוסף נכה, ליד תחנת המשטרה. “היא הורידה את התינוק, ואמרה לי: ‘את נועדת לחיות’, תפסה אותי וזרקה אותי לחצר תחנת המשטרה. עד היום אני לא מבינה למה היא בחרה להציל אותי ולא את אחד מילדיה”.

שוב פגשה את מפקד המשטרה, גרייק, שהבטיח לא למסור אותה לגרמנים. הוא המתין עד הערב והעביר אותה לידי משפחה נוצרית, משפחת קוזלובסקי, אימא ובן, מריאנה והנריק, שבביתם התגוררו חיילים גרמנים. היא הפכה מרישה קוזלובסקה, בת משפחה שבאה לסייע, ולא עוררה חשד אצל הגרמנים בזכות מראה הארי, שערה הבהיר ועיניה הכחולות. במצוות מפקד המשטרה לימדו אותה מריאנה והנריק את התפילות הנוצריות, והיא למדה להתפלל בכוונה יתרה. “פחדתי שאלוהים יעניש אותי בגלל זה והבית יתמוטט, אבל ראיתי שזה לא קורה”. בלילות חששה לישון פן תפלוט בשנתה מילה ביידיש, והרשתה לעצמה לנמנם רק כשרעתה באחו את אווזי המשפחה.

בשלב מסוים ביקשה מרים לעבור לחיות עם יהודים, והנריק סיפר לה על פונדק שמנוהל ביער על ידי משפחה יהודית. על אף הסכנה הוא לקח אותה לשם עם סוס ועגלה, וכשהגיעה לפונדק גילתה שם את אסתר עם בנה הנכה. הפונדק היה שייך לאימה של אסתר, והיא נמלטה לשם לאחר שנותרה בחיים בתוך בורות הירי יחד עם הבן היחיד מתוך תשעת ילדיה. למרות תחנוניה של מרים, סירבה אסתר להשאיר אותה בפונדק, ואמרה לה לחשוב על מקום שבו תוכל להסתתר ולהציל את חייה. מרים נזכרה שבכפר זלוצ’ה חי רופא שיניים יהודי, אורבך, שנשוי לנוצרייה, ושהם הגיעו לשם מפוזנן במסגרת חילופי אוכלוסין שעשו הגרמנים והרוסים. לרופא היו קשרים טובים עם הוריה, ולכן החליטה להגיע לביתו. אסתר נתנה לה צידה לדרך, ולימדה אותה להגיע לזלוצ’ה על פי תמרורי הדרך.

מרים: “המשפט הראשון שאמרה לי אירנה אורבך, אשתו של רופא השיניים, היה: ‘את יהודי ורשצ’ין רצחו ב-14 במאי, יום הולדתו של בני הבכור, תזכרי את התאריך הזה’. אני בין הבודדים מניצולי השואה, שיש להם תאריך מדויק ומקום מדויק של רצח בני משפחתם”.

אירנה הודיעה למרים כי תקבל מחסה בביתה, וצירפה אותה לבית שבו היא גרה עם בעלה היהודי וחמשת ילדיה. הרעב שרר בבית, מכיוון שאורבך שוב לא יכול היה להתפרנס מרפואת שיניים ומטכנאות שיניים, ואשתו הייתה אישה פשוטה חסרת השכלה ומקצוע. מרים רצתה לסייע בפרנסת המשפחה, והציעה לאירנה להגיע למרתף ביתה בוורשצ’ין, להוציא משם בדים ופרוות ולהחליפם תמורת מזון כפי שעשתה אימה. אירנה שכרה סוס ועגלה ויצאה עם מרים אל הבית, שהפך לסניף הדואר של הכפר. הן העירו בשעת בוקר את מנהל הדואר, שלא התנגד להוצאת הבדים והפרוות ואף סייע להן להזיז כוננית כבדה שהסתירה את פתח המרתף. הוא גם נתן למרים כמה תמונות של משפחתה. הגיחה הזו עזרה לכלכלתם לזמן מה.

מרים, שהפכה ממרישה קוזלובסקה למרישה אורבך, קרובת משפחה נוצרית של אירנה, עוררה חשד אצל איכרי זלוצ’ה, ואירנה החליטה להרחיק אותה מהכפר. היא העבירה אותה לחזקת משפחה יהודית מפוזנן, שהייתה מועסקת בעבודות כפייה באחוזה בכפר גרבטובקה שבה שכנו חיילם גרמנים. מרים הועסקה כקולפת תפודים, והפליאה את קולה בשירה. בנות ממשפחה פולניות שעבדו איתה, החליטו לצרפה את ביתן ונהנו מחברתה.

בוקר אחד, בתחילת 1943, הופיעה אירנה אורבך באחוזה, והודיעה למרים כי היא מחזירה אותה לביתה. אירנה עברה עם משפחתה מזלוצ’ה לכפר מבודד יותר בשם זאליסוצ’ה, והחליטה להחזיר אליה את הבת המאומצת. בבית החדש נחפר כוך מתחת לדירת החדר שבה התגוררה המשפחה, ובכוך הזה הוסתרה מרים יחד עם רופא השיניים היהודי רוב שעות היום, וכל אימת שהתקרב מישהו לבית. החיים בבית אורבך לא היו קלים. “היה רעב נוראי”, מציינת מרים, “ואת כל התסכולים של בני הבית הוציאו עליי. אני הייתי השעיר לעזאזל”.

השנתיים שעברה שם, עד השחרור ביולי 1944, היו קשות ביותר. אחד מבני המשפחה, יאנק, בן גילה, היה קורע בכוונה את הכסתות בלילה, מפזר את נוצותיהן, ומאשים אותה כי עשתה זאת מתוך שינה. הארנב, היו מכנים אותה בני המשפחה בלעג, זו שנמצאת בבריחה מתמדת מעל ומתחת פני האדמה. הם גזזו את שערותיה כי הפיצה כינים, בשלב מסוים גדלו בצווארה מורסות מוגלתיות, ככל הנראה לקתה בשחפת, והן טופלו ככל הניתן על ידי האב רופא השיניים. למרות הכול, היא יודעת להעריך את נכונותם להסתכן למענה, לכלכל אותה ולהגן עליה עד יעבור זעם.

יש לה גם סיפור משעשע משהו על רופא השיניים, שהפך לרואה ואינו נראה. “לילה אחד נשמעו דפיקות בדלת הבית, ושמענו איכר שצעק לאירנה: ‘תפתחי לי. יש לי שן כואבת ואף נפח לא מוכן לעקור לי אותה. את אשתו של רופא שיניים, ואני רוצה שתעקרי לי אותה’. הרופא ואני התחבאנו בתוך הכוך שהיה מאחורי הכיריים, והבנים ישבו על ספסל מעל פתח המחבוא. רופא השיניים שלף צבת מתוך כלי העבודה שהיו בכוך, ומסר לבן הבכור שיעביר לאשתו. היא החליטה שאין לה מה להפסיד, לקחה את הצבת והצליחה לעקור לו את השן. הדם פרץ ממנו, אבל האיכר היה מאושר כולו. ‘מה לתת לך?’ שאל את אירנה והיא אמרה לו: ‘תן לי סכום כסף שיספיק לקנות לחם לילדים שלי’. הוא נתן לה 40 זלוטי. מאז זה היה התעריף הקבוע לטיפולי שיניים, שאירנה העניקה לאיכרים כשבעלה מדריך אותה מתוך הכוך בעזרת מראה מגדילה. בזכות טיפולי השיניים הם הצליחו להתבסס יחסית, ואפילו קנו אקדח להגנה עצמית או להתאבד במקרה שייתפסו”.

מצבה ליהודי ורשצ’ין

קרוב לשנתיים עברו מאז ששוחררה מרים עם משפחת אורבך, בגיל 11, ועד שהגיעה לגן שמואל בגיל 13. בדרך היא עברה עם משפחת אורבך לעיר וולדאבה, התנתקה מהם ועברה לחסות רוזה שאותה הכירה באחוזה ושגם היא הסתתרה אצל האורבכים. עם רוזה ובעלה היא עקרה ב-1945 ללודז’, עד שהתנתקה גם מהם ועברה לבית יתומים בהלנובק, שבו התוודעה לתנועה הציונית ולתנועת השומר הצעיר. משם עברה לחוות הכשרה בצ’נסטחוב, הוברחה לגרמניה דרך צ’כיה, אושפזה בסנטוריום פלדפילד לאחר דלקת ריאות קשה, התחברה לקבוצת נערים בלייפהיים, והגיעה איתם לארץ באונייה שהפליגה מנמל מרסיי. המכשול האחרון היה ניסיון להפריד אותה מקבוצת הנערים, שעמם הגיעה, ולשלוח אותה לקבוצת בני גילה במסילות. בכייה המר עורר את רחמיו של שמואל שוורץ, שטיפל בנוער העולה, והוא השאיר אותה עם חבריה.

ביתה של מרים בגן שמואל נראה כמו גלריה לאמנות. היא נישאה למשה רז וילדה שלושה ילדים, אסנת, אלדר ושאול, נפרדה ממשה וקיימה פרק שני של זוגיות עם איציק גורן (גוטליב), אחד מנערי קבוצתה בלייפהיים, שהקים משפחה בקיבוץ ניר יצחק וחבר אליה כעבור שנים לחיים משותפים בגן שמואל. את קירות הבית מכסים ציורים של איציק, אשר נפטר לפני חמש שנים, ודמויות חרוטות בעץ שמרים יוצרת. על אחד הקירות תלויות תמונות של הוריה, שהיא ציירה על פי התצלום בתעודות העבודה שלהם.

“מאז שהגעתי לארץ”, אומרת מרים, “העסיקה אותי כל הזמן המחשבה שאני חייבת לקיים את הנדר לאמי ולהקים מצבה לזכר יהודי ורשצ’ין. ההזדמנות הראשונה הייתה ב-1955, כשהגעתי לפולין הקומוניסטית במסגרת פסטיבל הנוער הדמוקרטי העולמי. ניסיתי לברר אם אני יכולה להגיע לכפר הולדתי, אבל אמרו לי שזה מסוכן משום שהאנטישמיות עוד שררה בפולין. בלית ברירה נאלצתי לוותר על הרעיון. בפעם השנייה הגעתי לפולין ב-1987, כנציגת מפעל המיצים של גן שמואל, ושוב ביררתי את האפשרות להקים מצבה במקום שבו נרצחו בני משפחתי וכל יהודי הכפר. נעזרתי באזרח פולני, יאן יגלסקי, ששם לו למטרה לשמר את התרבות היהודית שנכחדה בשואה, עברתי המון קשיים בירוקרטיים, הייתי צריכה לשלם רבע מיליון זלוטי להלנקה, זאת שמשפחתה גירשה אותי, ושהייתה בעלת הקרקע במקום של המצבה, ובסופו של דבר, בספטמבר 1988 נחנכה במקום מצבה מבטון עם לוח מתכת, שמנציח את יהודי הכפר. מאז אני מבקרת במקום עם כל קבוצה שאני מלווה במסע לפולין, ומבקשת מהם לומר קדיש לזכר הנספים. כך הצלחתי לקיים את הנדר לאימי”.

מקור וקרדיט : 

נדר שקוים: הארנב, היו מכנים אותה בלעג – מרים רז – קיבוץ גן שמואל

Tsiporim be-shaḥor lavan / Miryam Raz-Zunshain

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *