מסע הנדודים של אילונה להבי (טננבאום), ילדה בת 4 , מוורשה ,דרך ויטבסק לערבות אסיה

156

נולדתי בתאריך 03.11.1938 בוורשה, עיר הבירה של פולין .

ההורים שלי אמא סטפניה (שורה) ואבא אלבין (אברם) היו חברים במפלגה הקומוניסטית הכפופה לברית המועצות. שניהם ישבו בכלא בגלל פעילותם. אמא נכלאה לשנה וחצי בתנאים קלים יחסית, אבא נכלא לכמעט 7 שנים ועבר עינויים קשים. הוא עצמו כמו הרבה ילדים אחרים סבל מאוד מרעב ומחוסר כל וגם "מעוורון תרנגולות", זאת אומרת, לא היה מסוגל לראות בשעות ערב ולילה.

השמיים לא ניבאו לנו ימי שמש. היטלר המנהיג של גרמנייה (קנצלר), תפס את השלטון. בתאריך 1.9.1939 תקף את פולין. יום זה הוא יום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הזאת התפשטה לכל העולם ולכל היבשות. הצבא הפולני לא עמד נגד היטלר וכל המפקדה ברחה אחרי כשבועיים לאנגליה. זמן קצר נמשכה עוד פעילות צבאית מוגבלת וגם הגנה אזרחית, שבה השתתפו התושבים, ביניהם גם אבא שלי. זה היה פתטי אך לא יעיל. בזמן קצר נכבשה כל הארץ.

במצב עניינים כזה כשצבאו של היטלר מתקדם וכובש מדינה אחר מדינה, החליטו הורי לעזוב את פולין ולברוח לברית המועצות. הפצרות שלהם בבני המשפחה והחברים להצטרף אליהם לא נשאו פרי. לכל אחד היו סיבות משלו, בייחוד ייאוש ופחד בפני העתיד הלא ידוע ששיתק אותם. כמובן היו אנשים מוכנים בעד תשלום להעביר את משפחתי והאחרים מעבר לגבול לברית המועצות. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לנהר בוק ונכנסנו לסירות שהיו אמורות להעביר אותנו לגדה השנייה. אנשים מפוחדים בלאו הכי רצו לזרוק אותי למים מפני שבכיתי. הורי ממש נלחמו נגדם ובסוף הצליחו להשתיק אותי (זמנית) ולהציל את כולנו.

אני והורי נדדנו עד שהגענו לעיר ויטבסק במערב ברית המועצות שם נולד אחי הקטן בסוף דצמבר 1940. משפחתי כמו רבים מהנמלטים היו בלי עבודה, בלי דיור הולם, אך קיבלו עזרה מינימלית לקיום. זה היה גורלם של כל הנמלטים.

ביוני 1941 גרמניה תקפה את רוסיה בעוצמה שלא ידעה היסטוריה. הצבא התקדם במהירות הבזק והביא מוות והרס לכל אשר עמד בדרכו. אוכלוסייה המונה מליונים ברחה מזרחה לכיוון אסיה.

בסופו של דבר אנו מצאנו את עצמנו בעיר אלמא אטא, עיר הבירה של רפובליקת כזחסטאן שבאסיה. שם נשארנו כמעט עד לסוף המלחמה הנוראה. לרוב בני האדם יש רצון וכוח לשפר את תנאי המחיה גם בתנאים הקשים שעברנו בזמן המלחמה.

אנשים עברו ממקום למקום בתקווה לשפר את מצבם ורבים מהם הצליחו איכשהו להסתדר. למזלנו היינו רחוק רחוק מאוד מתופת המלחמה ועובדה זו עצמה הייתה מספיקה להרגיע את נפש הורינו, בייחוד שהיינו ארבעתנו יחד, אמא, אבא, אני ואחי. בוקר אחד אבא יצא מהבית לחיפוש עבודה ולא חזר במשך חצי שנה. לאמא לא היה מושג מה עלה בגורלו והשלטונות לא עזרו לפתור את החידה.

אמא התחילה לעבוד כמנקה פעמיים בשבוע כדי להבטיח לנו תנאיי קיום בסיסיים. אחרי כחצי שנה נתקבלה גלויה מאבא. מתברר שהוא נלקח ברחובות העיר למשאית מלאה צעירים וצעירות כמוהו והם הועברו למפעל בטחוני בסיביר הרחוקה. אבי חזר משם רק חצי שנה אחרי גמר המלחמה. יום אחד אמא באה לקחת אותנו מהגן ולהפתעתה לא מצאה אותי. התברר שהגננת שכחה אותי במחסן כעונש על "השתוללות".( הייתי אז בת 5 בלבד) וכשההיא נזכרה שקיבלתי עונש נכנסה יחד עם אמא למחסן ושם מצאו אותי ישנה וקיפוד חי בידי. הן לא הצליחו להעיר אותי והתברר בבית החולים שאני סובלת מהיפוטרמיה, כלומר חום גוף נמוך מהנורמה שסיכן את חיי. אחרי כמה שעות טיפול בבית החולים הכרתי חזרה אליי ולמחרת שוחררתי הביתה.

אמא עשתה הכל כדי להוציא את הגננת מעבודתה. בגן שמעתי לראשונה שאני יהודייה. אמרו לי את זה הילדים שבטח שמעו את זה מהגננת או מההורים שלהם. באתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה "ז'יד"? לפי מה שהבנתי והקללות ששמעתי בגן וברחוב, יהודי זה מישהו כמו מכשף רע ומפחיד עם קרניים, זנב וזקן עד לברכיים, התופס ילדים ומכניס אותם לשק וזורק לנהר. כמובן שהייתי כולי פחד והיה לי קשה מאוד לקבל מאמא את ההסבר שאנחנו אכן יהודים.

יום אחד פתאום הופיע אבא שקיבל חופשה מהמפעל בסיביר שבו עבד. שהוריי יצאו לקניות אני חתכתי את מעיל החורף לחתיכות קטנטנות שהתחלתי להדביק על נייר קרטון שעליו ציירתי בובה. כשאמא ראתה מה עשיתי למעיל היא ממש פרצה בבכי, מפני שלא היה לי שום דבר חם ללבוש והיו ימים שאני ואחי לא יכולנו לצאת מהדירה בגלל חוסר לבוש חם. אחרי כמה זמן אמא קבלה חלקת אדמה כחמישה ק"מ מהדירה שגרנו בה. אני הייתי אז בתקופת חרדה (כנראה באיזה שהוא שלב של נדודים נבהלתי מההפצצות מהאוויר).

עליי לציין שעד היום אני כולי נחרדת מהאזעקות, אפילו במעמד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל.

פעם אחת התעוררתי בצהריים לבד בבית. הייתי כנראה מצוננת ואמא השאירה אותי ישנה. לתדהמתי לא ראיתי אותה והדלת הייתה נעולה. לקחתי כף עץ גדולה, שברתי את החלון וקפצתי החוצה. כשאמא לא הצליחה לספק לנו דברי אוכל, הייתה מגיעה לבית החולים ומספרת שילדיה סובלים משלשול דמי. אז היו מאשפזים את שלושתנו, על מיטה אחת, מטפלים בנו ונותנים לנו אוכל ותרופות. אחרי שלושה – חמישה ימים היינו חוזרים הביתה קצת יותר שבעים.

כשנגמרה המלחמה, אזרחים פולנים קיבלו רשות לחזור למולדתם. הנסיעה לפולין לקחה כשלושה חודשים בגלל המרחקים העצומים וגם קשיי תעבורה. נסענו בקרונות של בהמות, בלי ספסלים ובלי מיטות, עם תנור באמצע הקרון שבו כל המשפחות, יחד כארבעים איש, היו אמורות להתחמם ולבלות ימים ולילות.

באביב 1946 הגענו סוף סוף לפולין. משם חולקו המשפחות לאזורים שונים. אנחנו הגענו לאזור הרי הסודטים , שהיו לפני המלחמה שייכים לגרמנים. תוך כמה חודשים הורי כבר עבדו. מיד לאחר הגעתנו לעיירה כל התושבים ובייחוד הילדים עברו בדיקות רפואיות בגלל חששות מסכנת מחלות מדבקות כשחפת וטיפוס. בכיתה ב' חליתי בשנית, מחלת ילדים המלווה בחום גבוה ופריחה בכל הגוף. אושפזתי מיד ולאחר יומיים הביאו גם את אחי הקטן. תוך מספר ימים היינו כ-10 ילדים בחדר, בנים ובנות. היה שמח ואחרי מספר ימים אפשרו לנו לצאת לשחק בחצר הענקית של בית החולים.

בעקבות החוויה הזאת גם כשגדלתי התגעגעתי לימים ההם ,כשבמקום ללכת לבית הספר אפשר היה להשתולל בחצר ולקבל פינוקים מההורים ומהצוות. באותם ימים למדנו בביה"ס גם שעורי דת, לא כחובה. אני אהבתי לשמוע על ישו התינוק ועל אמו מרייה. מיום ליום התעמקתי בסיפור בעזרתו של כומר, שהביא לי תמונות של המשפחה הקדושה ולימד אותי תפילות. שלוש פעמים ביום הייתי מתפללת על הברכיים לפני התמונות שעל הקיר ובקשתי מהקדושים, שיתגשמו כל חלומותיי ובקשותי. השיגעון הקטן שלי הגיע לקצו לאחר שהכרזתי בפני הורי שאני נוצרייה. לאמי הייתה שיחה רצינית עם הכומר. למחרת חזרתי לחברים ולחברות היהודים כמוני ,למשחקי חצר, בזמן שחברי הנוצרים נשארו בכיתה לשיעור הדת .

בסתיו 1946 אמי נסעה לעיר וולבזיך כ-40 ק"מ מעיירתנו, כדי לנסות לקבל מידע מהוועד היהודי על אודות גורלם של בני משפחתה וקרובים של אבא בזמן המלחמה ולאחריה. אמי לא הספיקה להיכנס לבניין הועד ובכניסה ראתה פתאום את אחותה הגדולה לודזיה. לאחר שגטו ורשה חוסל ועלה בלהבות הניצולים הועברו לאושוויץ מחנה ריכוז בדרום פולין. שם לדודה אבד הקשר עם בני המשפחה, להוציא את בעלה. הוא נפטר ממחלת טיפוס. הדודה ניצלה הודות לכך,שהועברה למחנה מיידנק ועבדה במעבדה כימית, בה שמרו מאד על תנאים היגייניים, אשר מנעו התפשטות המחלות. אחרי שחרור המחנה היא פגשה את אחד המשחררים חייל יהודי שהיה בדרך לברלין . אחרי חזרתו משם וניצחון סופי על היטלר הם נישאו. מהדודה הזאת קבלתי את הבובה הראשונה בחיי. שמרתי עליה עד גיל 20.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *