נולדתי בספטמבר 1940 בפולין שהייתה תחת כיבוש רוסי, בעיר ביאלסטוק. הורי, זהבה וחיים נובודבורסקי, היו שניהם מורים.
בפולין הייתה קהילה יהודית גדולה מאוד – כ-10% מאוכלוסיית המדינה. המיעוט היהודי שיגשג ופרח במשך מאות בשנים. היתה להם אוטונומיה לנהל את חייהם כרצונם. הם חיו בעיירות ובערים והיו מעורבים במידה רבה בחיי הכלכלה,התרבות והפוליטיקה והטביעו רישומם על כל תחומי החיים בפולין. הקהילות היו מורכבות מיהודים דתיים על גווניהם השונים ומיהודים חילונים. בקהילות היה יצוג של כל התנועות הציוניות. אמא שלי היתה חניכת השומר הצעיר. גם אבא היה ציוני. שניהם דיברו עברית טובה.
בשנת 1939 הפרו הגרמנים חוזה אי התקפה עם הרוסים ופלשו לביילורוס (רוסיה הלבנה). כך החלה המלחמה שהפכה למלחמת העולם השניה.
ב-1941, כשהמטוסים הגרמנים הפגיזו את ביאלסטוק, החליטה אמא לברוח. היא ארזה מעט בגדים, 2 קופסאות אבקת חלב (הייתי בת 9 חודשים) וחיכתה לאבא בחוץ. משהגיע, הכריחה אותו לרוץ איתה לתחנת הרכבת. זאת הייתה הרכבת שיועדה למשפחות החיילים הרוסים, כדי להרחיקם מאזור הקרבות, להחזירם הביתה לרוסיה.
היעד של הורי היה העיירה סטויבץ, מקום מגורי משפחתה של אמא. העיירה היתה על גבול רוסיה, מרחק מספר שעות נסיעה ברכבת. כשהגיעו, הייתה השעה 2:00 בלילה. בדרך ראו עיירות בוערות, והחליטו להישאר ברכבת ולהמשיך הלאה.
בזמן הנסיעה הופגזו הרכבת והמסילה ע"י המטוסים הגרמנים. היו נפגעים רבים אך אנחנו ניצלנו. כשהרכבת הייתה נעצרת, הייתה אמא יורדת וחופנת מעט שלג, כשנמס מערבבת במים את אבקת החלב וזה היה מזוני. הגענו לרוסיה. ירדנו מהרכבת, השלטונות שמעו שהורי מורים אז שלחו אותם לקולחוז (כפר) ללמד בביה"ס, תמורת חדר וחלקת אדמה ליד הנהר. כך חיינו מספר חודשים, ואז גייסו את כל הגברים לצבא הרוסי, כולל את אבא שלי, כדי להלחם בגרמנים. ב"קרב סטלינגרד" המפורסם ניגפו הגרמנים, אך אבא שלי לא חזר. רק בארץ נודע לנו רשמית שהוא נהרג בקרב.
בינתיים, הייתה אמא חייבת לעבוד. לא הייתה ברירה, היא נעלה אותי לבד בבית עד שחזרה. בובה וכדור שאמא הכינה מסמרטוטים, היו צעצועי היחידים.
באביב, עם הפשרת השלגים, הייתה אמא מושיבה אותי על כתפיה והולכת מרחק של כ-3 ק"מ עד לחלקת האדמה שקיבלה.שם גידלה כרוב, לפת, גזר, בצל. ההשקיה הייתה ממי הנהר, בדליים. ירקות היתה מוכרת בשוק וכך הרוויחה מעט כסף כדי לקנות מצרכים.
ברוסיה היה מחסור גדול באותה עת. אי אפשר היה להשיג מלח, סוכר, סבון, מסרק… כמובן שלא היה בבתים חשמל, לא רדיו, לא טלפון ולא עיתונים עדכניים. הדואר עבד בקושי. אמא ידעה שמתנהלת מלחמה גדולה אך לא ידעה פרטים. במקרה, קראה אמא בפיסת עיתון שעטפו בו דגים בשוק, שהגרמנים נהדפו מהאזור שבו הייתה סטויבץ עיירת משפחתה. בעקבות ידיעה זו החליטה אמא לחזור לפולין הביתה, אך אי אפשר היה לנוע בדרכים ללא ניירות, דרכונים. אמא כתבה למשרד החינוך שהיא הייתה תלמידה ומורה בבית הספר בסטייבץ ועכשיו היא מבקשת לשקם את בית הספר.מהר מאוד הגיעה תשובה חיובית שכללה אשורי נסיעה וכרטיסי רכבת.
הגענו לסטויבץ. רק אז התברר גודל האסון. כל משפחתה נספתה. רב חבריה ומכריה נספו. רב בתי העיירה נשרפו, גם בית הוריה.
היא פגשה בן כתתה שחבר לפרטיזנים (לוחמי גרילה נגד הגרמנים,שחיו ביערות). הוא סיפר לה מה עבר עליהם. הוסיף וסיפר על קבוצות שמתארגנות להגיע לארץ ישראל. אמא החליטה להצטרף. איך שהוא הגענו לעיר לודג' בה ארגנה הקהילה היהודית עזרה לפליטים, גם יהודי ארה"ב הקימו את ארגון הג'וינט, שיחד עם האונר"א – ארגון בין לאומי לעזרת פליטי השואה באירופה – סיפקו מזון, ביגוד, שמיכות וקורת גג לפליטים.
המלחמה נסתיימה ב-8 למאי 1945, ואני בת ארבע וחצי שנים. פולין עדיין תחת הכיבוש הרוסי, נאסר על היהודים לצאת מהמדינה. היהודים נשארו ללא שום נתינות, ללא דרכונים ללא ניירות זהוי, כך שלא היה מקום שאליו יכולים היו ללכת ולשקם את חייהם. הפולנים הגויים, התאנו ליהודים שחזרו. הם התנגדו לחזרתם, מכיוון שבינתיים השתלטו על בתיהם ועל רכושם. על כן פרעו בהם והרגום.
בינתיים פגשה אמא את ישראל צירינסקי שהיה קרוב משפחה רחוק. במלחמה היה פרטיזן. הוא נשאר עמנו ועזר לנו לשרוד. אמא וישראל הצטרפו לקבוצה של כ-300 איש, פרטיזנים, יוצאי יערות פולין. קבוצה זו שאפה להגיעה לארץ ישראל.
בעזרת ארגון "הבריחה" – חברה מהארץ שהתארגנו לסייע לפליטים – קיבלו אנשי הקבוצה ניירות המאשרים את היותם בני האומה היוונית ועכשיו הם חוזרים ליוון. כמובן שאיש לא ידע יוונית. אנשי הקבוצה תקשרו ביניהם בעברית ובלשון התפילות, כך שמי שהוא זר, ששמע את שפתם, לא הבין. התחבאנו ביום ביערות, ובלילה צעדנו. מפולין לצ’כוסלובקיה ומשם להונגריה. בכל מעבר גבול בדקו כל אחד ואחד בכל הגוף שמא מבריחים דברי ערך. היה צריך לשחד את החיילים השומרים. אני הייתי הילדה היחידה בקבוצה. אמא הזהירה אותי לא לדבר ולא לענות גם אם פונים אלי. כיוון שידעתי רק רוסית והייתי עלולה להסגיר את הקבוצה (היוונית כביכול), קשרה לי אמא מטפחת על הלסת, כאילו כואבת לי שן. כשפנה אלי חייל ברוסית, וניסה לפתות אותי בממתק, פרצתי בבכי, ידעתי שאסור לי לענות, למרות שהבנתי את דבריו. מהונגריה היה צריך לטפס ברגל כ-20 ק"מ על הרי האלפים המושלגים, בלילה, בכדי להגיע לאוסטריה.
אוסטריה היתה תחת כיבוש בעלות הברית. בגבול אוסטריה פגשנו באנשי "הבריגדה היהודית" – בחורים מארץ ישראל ששירתו בצבא הבריטי, כחלק מבעלות הברית שלחמו בגרמנים. הם פרשו את חסותם עלינו, העבירו אותנו במשאיות למקום בו קיבלנו קורת גג ומזון. הועברנו לאיטליה, שם קיבלו את פנינו כמרים שנתנו לנו לאכול מקרוני. הם הבטיחו שיהיה מספיק לכולם גם מחר, אך האנשים למודי הרעב, חששו וחטפו יותר ממה שצריך, שמא לא יהיה. עברנו חיטוי כללי, בגדינו הוחלפו, דאגו למחסורנו הבסיסי. משם הועברנו לעירת הנופש סנטה מריה דה לאוקה, בה היו בתי נופש של אנשי המפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בתים אלה הוחרמו לטובת הפליטים. גרנו שם שנתיים. המחנה כלל כ-2000 איש, ביניהם גם ילדים. אמא, שידעה עברית, ועוד 2 חברים דוברי עברית אירגנו בי"ס לילדי הפליטים. הגיעו שליחים מהארץ ולימדו אותנו שירים,ריקודים, סיפורים ומשחקים ישראלים. כל החיים התנהלו בעזרת הג'וינט והאונר"א.
ב-1946 נולד אחי. אמא קראה לו בשם אלדמע, שם רב משמעות. התחילה להתארגן "עלייה ב'" להעלאת יהודים לארץ, שהייתה תחת כיבוש בריטי וחוקי "הספר הלבן" הגבילו את כניסת היהודים ארצה. אנשי ארגון עליה ב' חיבלו תחבולות שונות, כיצד בכל זאת לאפשר לשארית הפליטה להגיע ארצה. שכרו ספינות ציידו אותן והעלו מאות פליטים, בשאיפה להביאם ארצה.
משמר החופים הבריטי ניהל מצוד נגד ספינות המעפילים. על כן הספינות לא עגנו בנמלים אלא בקרבת החוף. לעיתים הצליחו להערים על הבריטים, לעיתים לא. משנתפסו, נשלחו למחנה מעצר בקפריסין.
היות ואמא היתה מנהלת ביה"ס, היה לה קשר עם השליחים מהארץ. אלה פיברקו עבורנו דרכונים של אזרחים מהארץ, נתינים בריטים, שנסעו לני המלחמה לאירופה ועתה הם חוזרים. הדרכונים היו אמיתיים, רק התמונות הוחלפו בתמונותינו. אמא קיבלה דרכון כמטפלת בתינוק (אחי) שכאילו נולד לאשה צעירה שחוזרת עם תינוקה שנולד לה באירופה ועתה היא חוזרת איתו ועם המטפלת. ישראל קיבל דרכון של תייר.
אני הוצמדתי לזוג שוורץ, בדרכון שקיבלו היה מצוין שיש להם בת בערך בגילי. לא הכרתי אותם, אך נאלצתי להתנהג כאילו הם הורי. אמא הסבירה לי שבאוניה אסור לי לקרוא לה אמא וגם לא זהבה, מותר לי לקרוא לה רק שרה, כי זה היה שמה בדרכון. שטנו מס' ימים באונית תיירות רומנית "טרנסילבניה".
הזוג שוורץ, שחששו מאוד שבהתנהגותי אסגיר אותם, אסרו עלי לצאת מהתא, פרט לשעה ביום. הגענו לנמל חיפה בספטמבר 1947, אני בת 7. בנמל, אפשרו אנשי הביטחון הבריטי לאמא, לאחי ולישראל לרדת מהאוניה ללא בעיות. לעומתם משפ' שוורץ, שאני כביכול בתם, עוכבה, כיוון שהם היו ברשימה השחורה כחשודים בפעילות עוינת. דינם היה להישלח לקפריסין ואני איתם. היו מס' שעות של דרמה, אני בכיתי כל הזמן ואמא בכתה מאחורי הגדר. אינני יודעת כיצד ולמי להודות, אך לבסוף אפשרו לי הצטרף לאמא. בארץ גרנו במחנה עולים בשם "פרדס רוזנבלום" ליד גבעת שמואל. היה לנו חדר ומטבחון. שירותים ומקלחת היו במרחק, משותפים למס' משפחות. שם נולד אחי צבי. החיילים הבריטים הסתובבו במחנה, פחדנו מהם.
בכ"ט בנובמבר 1947 שמענו על החלטת האו"ם, על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות – אחת לנו ואחת לערבים תושבי הארץ. בישראל היתה שמחה גדולה, אך הערבים התנגדו להחלטה להקים מדינה ליהודים ופרצו בפרעות כלפי הישוב היהודי. הבריטים עזבו את הארץ. בה' באייר תש"ח, 1948, הכריז בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, על הקמת מדינת ישראל. לא היה גבול לשמחה, אך צבאות של 7 מדינות ערב פלשו ארצה. זו הייתה מלחמת השחרור שנסתימה בניצחוננו המוחלט, אך בקורבנות רבים מאוד. בחג העצמאות הראשון כבר הייתי בת 8 וידעתי כבר עברית. שרנו את "התקוה". כולנו עמדנו זקופים וגאים. אני שרתי בהתרגשות גדולה ועם דמעות בעיניים. דמעות של שמחה, על שיש לנו מדינה משלנו ולא נפחד יותר. עד היום אני שרה בהתרגשות גדולה את ההמנון.
1
