מסע התלאות של הילד צבי שרף , בן 7 , בחבל טרנסניסטריה

335

"נולדתי ב1935 בעיירה קרנוב בצ'כיה. אבא היה סוכן ביטוח גדול באזור , ולאימא היתה חנות פרחים. הייתי הבן הבכור במשפחה בו , שנת 1938 נולד אחי רובי . מיד עם התחלת ליל בדולח החליטו הוריי לעזוב את צ'כיה מזרחה לכיוון רומניה, מפני שלאבי הייתה אזרחות רומנית והייתה לו שם משפחה גדולה. נסענו עם הרכבת לעיר בוקובינה ברומניה. שכרנו שם בית, ואבא המשיך לעבוד כסוכן ביטוח ואימא פתחה חנות לכובעים. למשפחה הי ו נכסים רבים כולל טחנת רוח ומחסני עצים למנסרות. אני נשלחתי ללמוד ב"חיידר” וחיינו חיים נוחים ושקטים עד שנת 1941.

רומניה הצטרפה לציר הגרמני בשנת 1941 , ובחודש ספטמבר גירשו את כל היהודים מבוקובינה לטרנסניסטריה (חבל ארץ בדרום מערב אוקראינה שנמסרה לרומנים כגמול על השתתפותה של רומניה במלחמה נגד ברית המועצות) שם האזור ניתן על ידי היטלר , לאחר שנכבש בידי הגרמנים והרומנים בקיץ 1941 .

נסענו לשם ברכבות משא של בהמות ללא פתחי אוורור. חלק מהמעבר עשינו בהליכה רגלית במשך שבועות.

הקושי היה גדול מאד:  אני הייתי אז בן 7 ואחי הקטן בן 4. ההליכה הייתה קשה, ואני זוכר שלאורך הדרך החיילים הגרמנים והרומנים היו יורים באותם אנשים שלא היו יכולים ללכת. הם השאירו את הנהרגים בצידי הכביש. אלו היו מראות קשים מאוד.  עברנו את נהר הדניסטר, נהר העובר בגבול שבין רומניה לאוקראינה . כל העובר לחלק זה דינו היה מיתה. זה היה מקום ללא היגיינה מינימאלית, והיו שם הרבה מחלות שונות ומשונות. אנשים מתו מרעב ומצמא והתושבים המקומיים היו רודים והורגים את היהודים. אנחנו גרנו בחדר אחד עם משפחה נוספת בעיירה שרגורוד. זו הייתה עיירה יהודית מפוארת שכמובן נספתה כולה בשואה . באותה עיירה היתה טחנת קמח גדולה שהיתה בניהול גרמני. אימי הייתה גרמניה במקור, ודיברה את השפה בצורה מדויקת. היא מצאה חן בעיני מנהל הטחנה ובזכות זה היה נותן לה שאריות של קמח או שאריות של סחיטת שמן חמניות, וכך הצלחנו להתקיים. בנוסף , היו לנו קרובי משפחה שנשארו בחלק הקומוניסטי של רומניה, והם שלחו לנו חבילות מזון כדי להתקיים. אבא שלי היה מחלק את החבילות לכל משפחה, באופן יחסי לפי גודלה. לאחר תקופה מסוימת אבא הלך להלחם לצד הפרטיזנים , ולא ראינו אותו במשך כשנה.

המחנה שוחרר בשנת 1944 ,עם כניסת הצבא האדום. בעקבות הצבא , חזרנו מיד לרומניה , ולאחר מכן חזרנו לצכיה.  גרנו תקופה מסוימת בבית של סבא וסבתא מצד אימא, אבל לאחר תקופה ביתם של סבא וסבתא נשרף  ואז קיבלנו דירה בעיר פרוידנטל שבצפון צ'כיה התגוררנו שם שנתיים , עד 1946 ,ואז החלטנו לעבור לווינה, משום ששם היה מרכז הפליטים של כל יהודי מזרח אירופה. שיכנו אותנו במרכז פליטים לניצולי שואה ליד בית הכנסת . בחודש דצמבר באותה השנה, הלכתי עם אבי על הגשר שמחבר למרכז ווינה. הרכבת עוברת על גשר זה ואבי רצה לקפוץ על הרכבת בזמן נסיעתה (באותה התקופה כך זה היה נהוג , לקפוץ על הרכבת בזמן שהיא מאיטה בעיקול ) . אבי קפץ ראשון , אבל הוא החליק מול עיני ונהרג במקום. חשבתי לעצמי , איך זה שעברנו את כל תלאות המלחמה ואחרי כל זה , זה מה שהייתי צריך לראות מול עיני. אבי נקבר בווינה בבית קברות היהודי. אימי היתה אז בחודש השביעי להריונה ובפברואר 1948 נולד אחי הקטן . אחי נשא את שמו של אבי . אני שהייתי הבכור במשפחה , צריך הייתי לדאוג לכולם ולתינוק הקטן. אבי הכין לפני מותו מסמכים כדי להגר לאוסטרליה, אך כתוצאה ממותו השתנתה התוכנית."…

לעדות המלא של צבי שרף, חבר קיבוץ חולדה באתר "לדורות"

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *