מעדותה של חנה טל, בת 16 , על צעדת המוות ממחנה בגרמניה

74

ש. היתה לכם איזו שהיא הקצבת אוכל או מה בצעדה?

ת. נתנו משהו, כי בכל זאת התקיימנו. אני ממש לא זוכרת ממה התקיימנו. אני רק יודעת שה היה משהו נורא, וכל הזמן רק דיברו שהולכים להרוג אותנו. אז אנחנו – זאת היתה צעדת מוות קשה מאוד. הצעדה הזאת היתה כשמה, צעדת מוות. מכיוון שבעצם הביאו אותנו יותר ויותר, כשבנות הברית התקרבו לגרמנים, יותר ויותר הם היו חנוקים, והם הכינו לנו כבר את הבורות, הכל היה מוכן בשביל להביא אותנו לירות בנו ולהרוג אותנו. הצעדה עצמה היתה מאוד מאוד קשה. כי היה מאוד קר, ואוכל כנראה לא היה. היה לנו כל הזמן קר. וממקום למקום, בלילה בקושי התחממנו, ביום הלכנו הרבה קילומטרים, היה שלג וגשם, מה שלא היה. אבל מה היה? מי שהיה אחראי על הצעדה שלנו, אס-אס אחד, והגבר שהיה אחראי על המחנה שלו, היהודים, והקרובה שלי, אילונקה, שהיתה אחראית על הנשים, אז הם הלכו אל הקצין הזה, ואמרו לו: תראה, אם אתה תציל אותנו אנחנו נציל אותך. אז הוא אמר: אם כך, אז תלכו לאט לאט.

ש. "אותנו" זה אומר את כל הקבוצה?

ת. את כל הגברים ואת כל הנשים, כל הקבוצה, ודאי.

אז הוא אמר: תלכו לאט לאט. כי כמה שיותר לאט תלכו, אז בנות הברית יכבשו יותר, והם יתקרבו יותר מהר אליכם, ואז התחלנו ללכת לאט.

ש. לא היו קצינים שזירזו אתכם?

ת. כן, אבל אמרנו שאנחנו לא יכולים, אנחנו חולים, ואין מה לאכול. אנחנו עשינו את זה ממש, אפשר להגיד, כמעט בצעדי צב, כמה שאפשר יותר משכנו. משכנו ומשכנו. והגענו, אני לא זוכרת את המקום, כשהגענו לאיזה מקום, ועל יד המקום הזה, זה היה כפר, לא רחוק משם היו הבורות שהם הכינו לנו, כל הבורות. ולמחרת כשקמנו אז זה היה ביום – אמרו: הנה האמריקאים כאן! ואז האמריקאים הגיעו.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח בשיתוף יד ושם

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *