מאת: ד"ר נחום בוגנר
לנה קיכלר היתה נטועה בתרבות הפולנית, אך גם בתרבות העברית. היא נולדה וגדלה בבית יהודי דתי עני, ולפני שהגיעה לאוניברסיטה היגלונית בקראקוב סיימה את הגימנסיה העברית "תרבות", היתה חברה בתנועת הנוער הציונית "עקיבא", ועם תום לימודיה עבדה כמורה בבית ספר ציוני ששפת ההוראה בו היתה דו-לשונית, פולנית ועברית. אחרי המלחמה היא התלבטה אם לחזור למסלול האקדמי, אך בכל זאת בחרה בדרך אחרת – להקים בית ליתומי שואה ולהחזיר להם מעט מילדותם האבודה.
בתוך בית הילדים בזקופנה הקימה קיכלר בית ספר יסודי ממלכתי מיוחד בניהולה, שנועד להכין את הילדים לתיכון, בשפה הפולנית כמובן. אך לימדו בו גם עברית ונושאים יהודיים, ולא במטרה להכשיר את הילדים לחיים בפולין הקומוניסטית (בידי מצויה תעודת הסיום של בית הספר הזה, ומקצוע העברית מתנוסס בו לצד הפולנית). כשנודע לה שבמנזר בקרבת מקום מוחזקים ילדים יהודים שלא היה להם גואל, היא פעלה נמרצות להעבירם אליה כדי להשיבם לכור מחצבתם. כשהתערער מצב הביטחון באזור העבירה קיכלר ביוזמתה קבוצת חניכים בוגרים לתנועת "דרור", במחשבה שבמסגרת התנועתית הם יקדימו לעלות לארץ ישראל במסלול הבלתי לגאלי של "הבריחה".
את רוב הילדים שנותרו עמה, שלא היו כשירים לנוע בדרכי "הבריחה", היא הוציאה מפולין לצרפת בהסתר, ועל אחריותה, בעזרת ועד ההצלה של אגודת ישראל, ללא נטילת רשות מהרשויות שהיתה כפופה להן. לו גילו הרשויות את "מזימתה" להבריח את הילדים מפולין היא היתה עלולה לשלם על כך בחירותה. בצרפת ניתקה קיכלר את הקשר עם אגודת ישראל, שהפכה לפטרונית הילדים, בין השאר כדי שלא יכפו עליהם חינוך חרדי שלא רצו בו. קיכלר העדיפה להתקשר לארגון ציוני מקומי, שהיה מוכן לקחת תחת חסותו את בית הילדים ולאפשר לה לחנך את הילדים על פי דרכה לקראת החיים בארץ, וגם לסייע לה להעלותם.
0
