מקס מאיר פריבלר, ילד בן 11,  גבורת אביו הצליחה את חייו

166

מקס פריבלר נולד ב-1931 בכפר מיקוליצ'ין שבפולין (כיום באוקראינה) להוריו דוד ומלכה (מלצה), בן שני מתוך ארבעה ילדים. בבעלות המשפחה היו אדמות, מפעלים, חנויות ואף בית ספר ובית כנסת.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את הכפר ורכוש המשפחה הוחרם. במרס 1942 פרצו אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לבית המשפחה ולקחו את מקס ואת אביו לתחנת המשטרה. האם והאחים הצעירים נשלחו לגטו בסטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). למחרת הובאו מקס ואביו ליער עם קבוצת יהודים. רגע לפני שנורו דחף האב את מקס אל בור ההריגה ונפל עליו ירוי. הגרמנים המשיכו לירות, וגופו של האב חסם את היריות, אך אחד הכדורים ננעץ בכתפו של מקס ונותר בגופו יותר מ-25 שנים. בלילה יצא מקס מהבור והגיע למשפחת בויוק-נימצ'וק, חברי משפחה אוקראינים, והם הסתירו אותו.

יום אחד התגנב מקס לגטו כדי להביא מעט מזון למשפחתו וראה את אמו נאבקת באיש גסטפו שמנסה לקחת את תינוקה מזרועותיה. ממקום מסתורו ראה מקס את הגרמנים תולים את אמו ורוצחים את אחיו התינוק.

כשניסה מקס להגיע שוב לגטו, נתפס ונשלח לעבוד במפעל המשפחתי לשעבר. לאחר חצי שנה הובלו הילדים העובדים, ובהם מקס, במשאיות אל היער כדי להרגם. כשעמדו מול כיתת יורים, הצליח מקס לברוח ליער הקרוב, חבר לקבוצת פרטיזנים והשתתף בפעולותיה הקרביות. ביער קפאו רגליו של מקס, אך רופא שהוא נתקל בו צירף אותו למפקד פרטיזנים שנשלח למוסקווה לטיפול. לאחר החלמתו התגייס מקס לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים. לזכותו עמדה שליטתו בחמש שפות: פולנית, צ'כית, גרמנית, אוקראינית ורוסית.

מקס היה מפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב ולחם עם הכוחות ששחררו את קרקוב ואת אושוויץ. במסמך ההמלצה ל"עיטור התהילה" שקיבל בסיום המלחמה נכתב: "במהלך הקרבות בתאריכים 22-18 בינואר 1945 גילה סמל פריבלר גבורה יוצאת דופן במעשיו הציל את מחלקתו והרג ופצע למעלה מ-20 חיילי אויב".

מקס נפצע קשה בקרבות לשחרור פראג: הוא נקבר תחת הריסות של בניין שהתמוטט, ומוט ברזל ננעץ בראשו. הוא חולץ מההריסות ואושפז וחודשים רבים היה מחוסר הכרה, אך השתקם.

לאחר המלחמה התגורר מקס באוקראינה ובשנת 1990 עלה לישראל. הוא חבר פעיל בארגון נכי המלחמה בנאצים ובהנצחת לחימתם של ילדים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה ופרסם ספרים בנושא.

למקס ולמוזה (ז"ל) נולדו שני ילדים, חמישה נכדים ושישה נינים.

מקור המידע : "את אמי ושני אחיי לא ראיתי עוד". סיפורם של ששת מדליקי המשואות ביום השואה

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *