מרדכי פופר – הילד שהכל נלקח ממנו

47

שמי מרדכי פופר נולדתי בשנת 1935 בהונגריה בעיר בודפשט. עליתי לארץ בשנת 1945

"בשנת 1939 גייסו את אבי לפלוגות העבודה, ולא ראיתי אותו הרבה. בשנת 1941 יצא החוק של הטלאי הצהוב, שהיה חוק מאוד רשמי. אמי תפרה לי את הטלאי בתפר רקמה יפה, ואימי ניסתה לשכנע אותי שהטלאי הוא סמל לגדולה. אבל ידעתי שהוא נועד לעלבון.

אני זוכר שפעם הלכתי ברחוב ונתקלתי בארבעה חיילים גרמניים. הם עמדו מסביבי, צחקקו בניהם, צבטו אותי בלחי והבנתי אותם אומרים בגרמנית "איזה יהודון נחמד". אני לעולם לא אשכח את הפחד והאימה שאפפו אותי.

בשנת 1941 התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. אני לא זוכר משם הרבה, כי הלימודים לא נמשכו הרבה. בקיץ כבר תקפו הגרמנים את רוסיה, והונגריה נכנסה למלחמה. הצבא החרים את בית הספר והפך אותו למחנה צבאי. המשכנו ללמוד זמן מה באולם הכניסה של בית הכנסת. האולם היה גדול, אז עשו מחיצות וכמה כיתות למדו יחד מתחת למחיצה אחת. גם זה לא נמשך הרבה זמן, מכיוון שיצא חוק שליהודים אסור ללמוד. אז הפסקתי ללמוד. לא למדתי יותר מכיתה א', אולי קצת ב'."

"בתאריך 24 ביוני 1944 הוקמו בתי כוכב צהוב. הם היו בתים שהיהודים הוכרחו לגור בהם, ולעזוב את דירותיהם המקוריות. על הבתים הודבק הטלאי רק ביותר גדול, ואלה היו בתי היהודים.

בתור ילדים המשכנו לשחק. מקום המשחק העיקרי שלנו היה עליית הגג. החצר הייתה מלאה בעיקר בגרוטאות ורהיטים שנזרקו החוצה. מה ילדים יודעים? אוכל עוד היה. מי שהיה לו עוד קצת אוכל, היה יכול לצאת ולקנות עוד אוכל. המשכנו לחיות. באותה התקופה, כבר היה ברור לכולם שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. מצד שני, השמועות על מה שעשו הגרמנים ליהודים במחנות ההשמדה כבר היו בשטח. אז ההונגרים מאוד פחדו. הארצות הנייטרליות התחילו להגיש עזרה ליהודים בגרמניה. הם הצהירו על יהודים שהיה להם קשר לשגרירות של מדינה נייטרלית מסוימת, שיהפוך לאזרח רשמי.

שגריר שבדיה בהונגריה, מאוחר יותר שגריר אומות עולם, הפיק להמוני ילדים תעודת חסות. כלומר שהילד נתון תחת חסות שגרירות שבדיה. פירוש הדבר שהוא מוגן. גם בשגרירות שווייץ היה שגריר שהנפיק תעודות חסות ליהודים.

היו גם מחתרות יהודים בהונגריה. אזרחי הונגריה היהודים היו בעיקר ילדים, קשישים ונשים חסרי נשק, שלא יכלו להתמרד כנגד ההונגרים, אז הוקמו מחתרות יהודים בהונגריה. המטרה העיקרית שלהן הייתה להציל יהודים ולמשוך זמן. הם גם הנפיקו תעודות חסות מזויפות. הנאצים המציאו חוקים על מנת להתגבר על הזיופים. הועלה עוד רעיון – הוקמו בתי חסות. בתים שעל השער היה שלט גדול מאוד, שעליו היה רשום "זהו בית חסות של שבדיה/ שווייץ. אין להיכנס אליו".

הרבה פעמים הנאצים פרצו לבתים וחטפו יהודים. באותו הזמן הגיעו להונגריה אזהרות מחברות הברית, שאם ימשיכו לשלוח יהודים למחנות השמדה, הם כולם יועמדו לדין בגין פשעי מלחמה ופשעי אנושות.

סבא וסבתא שלי מצד אמי החליטו שהם הונגרים לכל דבר. במעשה זה הם חרצו את גורלם. באוגוסט 1944 הצבא האדום היה על גבול הונגריה. היה צריך למשול עוד זמן מה, ואנחנו נשוחרר.

באוקטובר 1944 הייתה הפיכת מפלגת צלב החץ. זו הייתה המפלגה הנאצית בהונגריה, והסמל שלהם היה צלב החץ. הסמל התנוסס על הכובעים והמדים שלהם. ההפיכה הזו באה לעולם מכיוון שהממשלה ההונגרית עשתה ניסיון לפרוש מהמלחמה. המפלגה תפסה את השלטון והקימה ממשלה חדשה תחת השלטון של צלב החץ.

ב-8 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות לאוסטריה. המפלגה הנאצית ההונגרית התחילה לאסוף יהודים, ארגנו אותם במצעדים לכיוון אוסטריה, כשאמרו שהם הולכים לעזור לצבא. המטרה שלהם הייתה להרוג יהודים. הרכבות כבר לא היו תקינות אז עשו צעדות. אני מניח שסבי וסבתי היו במצעדים, הם נעלמו, איש לא יודע מה עלה בגורלם.

ב- 29 בנובמבר 1944 הוקם הגטו בבודפשט. אמי ואני עברנו למקום חדש. זה היה מקום איום ונורא. זה נראה לי כמו חממה גדולה מזכוכית, ובה הותקנו דרגשים בשלוש קומות, ועליהם שכבו נשים וילדים בצפיפות, בלכלוך, בזוהמה ובחוסר תברואה. התחלתי לסבול מרעב ומכינים. שם לא היה מדובר בכיני ראש, היה מדובר בכיני גוף. הדבר הנורא בכינים, היה שהכינים העבירו מחלות, ומגפה החלה לפרוץ בגטו. היתרון היחיד היה שהגטו היה קרוב לאבי. העבירו חייטים מפלוגות העבודה לבודפשט על מנת לתפור מדים לצבא. אמי יכלה לתקשר עם אבי שהיה במפעל ליד הגטו.

הגטו היה מוקף בחומות עץ, ואסור להיכנס וליהודים אסור לצאת. הדבר הראשון שראיתי בגטו היה איש קשיש יהודי מתבוסס בשלולית דם, מכוסה בנייר אריזה חום. זה היה המבט הראשון שראיתי בגטו. באותה התקופה כבר החלה ההפגזה של הצבא האדום בבודפשט. הם לא הבדילו בין מטרה צבאית לאזרחית. ירדנו למרתפים, שם התנאים היו נוראיים. לא היה אוכל, מים, אור, הייתה צפיפות והיו מחלות, שגרמו לפרוץ ריבים. הגרמנים ידעו שהיהודים התחבאו במרתפים, וכשהתחשק להם הם נכנסו וחטפו יהודים. הם לקחו אותם לצעדות המוות, או רצחו אותם לפני. הם אהבו לירות בהם על שפת הנהר, כדי שהם ייפלו אליו וייעלמו עם הזרם.

כשהיינו בגטו אמי החליטה שהיא לא יורדת למרתף, בגלל התנאים ששררו שם. היא פחדה יותר ממה שקורה במרתפים, מאשר מהצבא הרוסי. גרנו מאחורי חומת לבנים. אמי אמרה שהיא תציל אותנו מהרסיסים שעפים והאבנים שנגרמו מהפגזות הצבא הרוסי, וזה היה נכון – היא הצילה אותנו לא פעם.

כילד, סבלתי בעיקר מרעב ומשעמום. גם מי שהיה לו כסף, לא היה לו מה לקנות. עד היום אני לא מסוגל להשאיר אוכל בצלחת. אני לא זורק אוכל. אם נשאר אוכל, אז מוודאים לשמר אותו למחרת. כך גם אשתי, מכיוון שגם היא ניצולת שואה.

אמנם בגטו היו מטבחים מצוינים, אבל היה קשה להגיע אל המטבחים האלה. היו שם פלוגות שתמיד שמחו לתפוס יהודי ולהוציאו להורג. פעם אחת הצלחתי לשכנע את אמי ללכת להביא אוכל. הייתה עגלה מאולתרת מעץ, עליה העמידו כדים גדולים של חלב. איש אחד הלך עם העגלה, והתפקיד שלי היה לשמור שהכדים לא ייפלו. מילאו את הכדים במרק.

בדרך הביתה תפסה אותנו הפגזה רצינית. החזקתי את הכדים מאחוריי, ידי נשרפו מהמרק החם. ברחנו מסף בית אחד לשני. מאז, לא ביקשתי לצאת מהבית.

ב-9 בדצמבר 1944 השלטון עזב ולא היה שלטון. היו כנופיות של צלב החץ. עיקר התעסוקה שלהם היה להרוג יהודים. הם הרגו עוד בערך 100,000 יהודים. ב-15 בפברואר 1945 הצבא הרוסי כבש את בודפשט, והונגריה שוחררה. לא היינו יותר בסכנת מוות מיידית, אבל הסבל לא נגמר. היה רעב, כי לא היה מה לאכול. לא רק היהודים סבלו, אלא כל בודפשט.

הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהגטו, היה תוצאות המוות. ראיתי חנות, כשבחלון הראווה גוויות מסודרות. ראיתי גוויות של סוסים, שמעליהם עמדו אנשים עם גרזנים וסכינים על מנת לקחת בשר, כי לא היה מה לאכול. עברנו על יד בית חרושת ממתקים, והצבא הרוסי כמובן השתלט על הכל. ראינו משאית של הרוסים, מעמיסים שקיות סוכר וטבלאות שוקולד. אנשים ניסו לגנוב מהם. ראיתי איש מטפס על המשאית, והחייל שעמד עליה הרביץ לו עם השוקולד בראש, והרג אותו. אחד הטבחים במטבח הצבאי ריחם עלינו, לקח סיר ונתן לנו מרק כרוב. זו הייתה הארוחה הראשונה שאכלתי בתום המלחמה.

בתום המלחמה אמי ביררה את מצב המשפחה. נודע לה שאבי נפטר ממחלת הטיפוס, מפי רופא שטיפל בו. מצאנו קבר אחים שנאמר לנו שהוא נקבר שם. במשפחה לא נשאר אף אחד, חוץ ממנה וממני. בקיץ 1945, היא שלחה אותי לקייטנה בבודפשט כי היה שם יותר אוכל. היו שם הרבה ילדים, ואנחנו היינו פראיים. חיפשנו נפלים בשדות, הבערנו אותם, פוצצנו אותם, ונלחמנו עם כדורי בוץ.

אמא שלי הלכה לחפש את הוריה בדירתם. היא מצאה את הדירה, שבה גרים עכשיו גויים, אין שום זכר להוריה, או מזכרת שהיא יכלה לקחת. הדבר היחיד שהצליחה להציל היה אלבום קרוע וישן, זה הדבר היחיד שיש לי מהונגריה. באלבום מופיעה תמונה של אמא שלי בצעירותה, של סבא שלי, שלי כתינוק, תמונות שלי עם אמי עד גיל 4 או 5. זה הדבר היחיד שנשאר לי מהונגריה.

בסוף שנת 1945 אמי החליטה שאין לה קשר להונגריה יותר, עברנו את הגבול מהונגריה לאוסטריה וכך נגמר הסיפור ההונגרי שלי.

כל השאר, כבר בארץ!

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *