מרים זוהר, בת 14 במחנה העבודה בתקופת מלחמת העולם השנייה

96

בצילום למעלה : השחקנית מרים זוהר בהצגה קיסר וקליאופטרה , תיאטרון הבימה , 1953 

כשמרים זוהר מעידה שהיא יודעת מה זה להיות רעבה ללחם, היא נזכרת בילדות שלה. היא נולדה בשם מרצלה כ"ץ בעיר צ'רנוביץ ברומניה בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה היא נשלחה יחד עם משפחתה למחנה העבודה טרנסניסטריה, שם איבדה את אביה. "אני הייתי במחנות ואני יודעת מה זה לרעוב. את הדברים האלה לא שוכחים. אני מאוד רחוקה, ברחתי מזה ולכן הצלחתי לחיות חיים אחרים. אבל כשהייתי ילדה כמעט מתתי מטיפוס ורק שמעתי את אמא שלי צורחת. זה נשאר אצלך באיזשהו מקום".

לישראל היא הגיעה עם אמה ואחיה בשנת 1949. הם חיו זמן קצר במחנה עולים עד שהצליחו לקנות לעצמם בית קטן ורעוע בשכונת ג'בּאלייה שביפו ("חייתי שם שבע שנים, בחור. ישנו עם מטריות במיטה כי הגשם נכנס פנימה"). באותה תקופה החלה להתוודע לראשונה לעולם התיאטרון. בתחילת שנות החמישים, ללא כל השכלה וניסיון, ניסתה את מזלה באודישן לתיאטרון הבימה — והתקבלה. "היה לי קשה מאוד בהתחלה", היא מספרת. "כשקיבלו אותי להבימה הייתי בת 18, ילדה תמימה, לא היה לי ידע על תיאטרון, כלום לא ידעתי. כשעברתי את הבחינה בהבימה ושאלו אותי 'מי ישב בבחינה שלך', עניתי שלדעתי בן גוריון, כי ישב שם צבי פרידלנד עם שערות עומדות וחשבתי שזה בן גוריון. זה נותן מושג על הידע שהיה לי. אבל הצלחתי וקיבלתי תפקיד אחרי תפקיד. כנראה היה לי איזה אינסטינקט ונפלתי על במאים שידעו שאני לא יודעת, אבל ידעו להעריך שאני יכולה לדעת".

מקור וקרדיט

מרים זוהר: "אם אני עוד צריכה לחיות קצת, אני רוצה לחיות על הבמה"

ראו גם :

היא נולדה בצ'רנוביץ', להורים שהגיעו מפולין. אחיה הבכור, אדולף, מבוגר ממנה בעשר שנים, ואחיה האמצעי, יצחק, בחמש. אביה, חנוך, עסק ברומניה בייצור חלקי נעליים ("רק את החלק העליון, לא את כל הנעל"), ואמה, רחל, היתה עקרת בית.
"היום אני מצטערת שלא שאלתי יותר שאלות. אני לא יודעת הרבה דברים. למשל, לגבי אחי אדולף. לא ידענו שבזמן המלחמה הוא לחם בסטלינגרד, ושבסיומה הוא נשלח ל־20 שנים לסיביר. מצאנו אותו לבסוף ב־1979, כשהוא עלה לישראל.
"למחנה העבודה הגעתי עם אבא, אמא ואחי יצחק. ידעתי שאדולף לא איתנו, אבל לא איפה הוא נמצא. שהינו במחנה כמעט חמש שנים, כל המלחמה, עד שהרוסים שחררו אותנו. התחלתי כילדה בת 9 ויצאתי בת 14. שרדנו רק אמא, יצחק ואני. את אבא לקחו מתישהו לעבודות פרך – והוא לא חזר משם".
מה את זוכרת מהתקופה ההיא?
"כמעט כלום. אני לא זוכרת את הבית שלי אפילו. כנראה הדחקתי את כל העבר שלי, לא במודע. הכל הלך. אולי הרצון להתגבר על הכל מבפנים הוביל אותי בכלל לתיאטרון, כי לפני כן לא ידעתי מה זה.
"אני זוכרת שתי תמונות מהמחנה. האחת, כשהייתי מאוד חולה בטיפוס ולא היה שם טיפול רפואי. אני זוכרת ששמעתי צעקות של אמא שלי, שהיא לא רוצה שאמות. ואני זוכרת תמונה נוספת, שבה לקחו את אבא ואותי למקום רחוק, לעבודות, והיינו צריכים להוציא פחם מתוך האדמה.
"כשנגמרה המלחמה לא נתנו לנו לעלות מייד לארץ ישראל, אז חזרנו לצ'רנוביץ', שם נרשמנו לעלייה ושהינו שנתיים במעין מחנה מעבר בטימישוארה, מקום עם הרבה יהודים. ישנו על הרצפה בבתי ספר. ב־1948 עלינו לארץ בספינת המעפילים 'פאן יורק', אבל הבריטים לא אפשרו לנו להיכנס והחזירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. שם היינו כמעט שנה,

נערת זוהר: הבמה של מרים זוהר | ישראל היום

מרים זוהר – – ויקיפדיה

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *