מרים חירם , ילדה בת 5 בתקופת השואה

52

נולדתי באמצע המלחמה. בכל שנות ילדותי נדדנו ממקום למקום באוקראינה, כדי לברוח מהגרמנים. החיים היו מאוד קשים: כפור עז ושלגים בחורף, רעב, מחלות קשות ועוני נורא. עד גיל 5, הייתי חולה מאוד ורעבה מאוד. הכיף הגדול שלי היה כשמישהו מבני המשפחה הביא לחם. לא ידעתי מה זה שוקולד, גלידה, משחקים, צעצועים.

לא היו לי אחים ולא חברים. רק עם תום המלחמה, כשהגענו למחנה עקורים בגרמניה, התחלנו בחיים נורמליים. לפני העלייה לארץ, אבא שלי, קיבל הצעת עבודה בקנדה, אבל אמא התעקשה והודיעה שהיא תגדל את הילדה שלה בישראל.

העלייה לישראל 

עלינו על האנייה הרעועה גלילה בצרפת. שטנו בתנאים קשים מאוד. בהפלגה הייתי חולה  והקאתי ללא הפסקה. כשהאנייה עגנה בנמל חיפה,  כולם שכחו מהצרות ובעיניים מבריקות מדמעות, שרו את התקווה. כשירדנו לנמל, קיבלו אותנו בארגזי תפוזים טריים- זה היה התפוז הטעים ביותר שאכלתי!

חוויות ראשונות בארץ: הבית הראשון שלנו בישראל היה אוהל במעברה ליד פרדס חנה. זה היה בתקופת החורף ועד מהרה האוהל שלנו היה מוצף ממי הגשמים. הימים הראשונים היו ימים של קור, גשמים עזים ובוץ בכל מקום. לאחר מספר חודשים קיבלנו בית ברמלה שהייתה עיר ערבית ותושביה ברחו משם במלחמת השחרור. זה היה בית אבן גדול ויפה.

קשיי הקליטה: כשהגעתי לארץ, דיברתי פולנית, גרמנית ורוסית. לא ידעתי אף מילה בעברית. אבל תוך כמה חודשים התחלתי לפטפט בעברית. מחוץ לבית לא הרשיתי להורים לדבר פולנית, שחס וחלילה ילדים לא יידעו שאני מדברת בשפות אחרות ושאני לא ילידת הארץ. עד שעלינו לארץ, קראו לי אמיליה סרברני, בנמל חיפה החליט הפקיד שיקראו לי מרים. בהתחלה הייתי ילדה בודדה ושקטה מאוד, עד שהגיעה חברה שלי שלמדנו יחד בבית הספר במחנה הפליטים בגרמניה.

מקור וקרדיט :  מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי , 2015

מאוקריאנה לישראל – הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *