משה קמרת , ילד בן 13 , מסתתר אצל איכרים בכפרים

38

משה קמרת, יליד קרקוב, בשנת 1928.

מבית מסורתי, ציוני. למד ב'תחכמוני'. עם פרוץ המלחמה למד באופן פרטי עם קבוצה אצל מורים מבית הספר. בפברואר 1941, נשלחה המשפחה בלעדיו ללובלין (לאחר שהאב נאסר ושוחרר בעת שעסק במסחר). .עם חיסול הגטו, עבר עם משפחחתו לסקלה ועבד במקום אביו במחצבה מדי פעם. בקיץ 1942, העד נתפס עם אמו בעת אקציה בעיר, והמשפחה כולה ברחה. הם שהו כשבועיים ביער. בנובמבר 1942, כשנודע על אקציה קרובה, הסתתרו אצל איכר בתשלום, וכעבור שלושה ימים הודיע האיכר, על בא הגרמנים. המשפחה ברחה והחלה לנדוד בכפרים. לאחר שנורו אמו ואחותו, נתפס אביו כשהלך לחפש עבורם מקום אחר. העד מצא איכר שהסכים להחזיקו ככל שירצה ואף הסתיר יהודים נוספים בתקופות שונות. לאחר השחרור על ידי הרוסים בינואר 1945, חזר לקרקוב ולקטוביץ' שם חי עם דודתו. עלה לארץ ב-1946 עם הנוער הציוני. העד שמר על קשר עם מצילו הפולני (שקיבל אות חסיד אומות העולם).

נכנסתי לאיכר אחד שהיה גר בצד השני של היער. היה לי מעיל של אבא. כל הלבוש שלי היה רק לבוש אחד. היה לי סוודר אחד כל הזמן, עד סוף המלחמה, סוודר מצמר עבה עם צווארון. הוא היה מלא כינים. היו לי מכנסיים שלושת-רבעי עד הברכיים. הגעתי לאיכר הזה והם היו מוכנים להסתיר אותי אם אתן להם את המעיל. רציתי לעמוד איתם על המקח אולי שישאירו אותי שבועיים או שלושה שבועות. אבל הם אמרו שיסתירו אותי כמה שירצו. הסתירו אותי עד ינואר 1945.

ש. למה? בטח לא עבור המעיל החזיקו אותך כמעט שנתיים.
ת. הם היו אנשים טובים. אצלם הסתתרו לעתים קרובות יהודים. כשבאתי אליהם התברר אחרי שבוע ימים שהיתה עוד איזו בחורה יהודיה שגם הסתתרה בעליית הגג. היו תקופות שהסתתרו שם 5 יהודים. היתה שם משפחת שקלאר, שהיו אבא ואמא ושני בנים ובת ובת אחת נשואה עם בעלה, שזה 7 נפשות. היה בן דוד משה עם אשתו ועם ילדה בת 8, היה יהודי בשם ברגר עם הבן שלו. היתה אישה בשם גיזה עם ההורים שלה. שמו של האיכר היה סטפן. בבית הזה היו סטפן ואשתו. סטפן היה בן 27 ואשתו, אנטוש'ה, היתה בת 19. אמא של אשתו, מזורקה, היתה בת 50. היא באופן מעשי נתנה לי את המחסה והיא קבעה את הכל בבית. וסבא בן 90 או 92. סטפן בדרך כלל היה בשדה ואשתו לא היתה כל כך שפויה – קצת חולה ואימה קבעה. אני זוכר דבר אחד שהוא אמר דבר אחד: אתם מסתירים פה ז'ידה, עוד יהרגו אותי בגללכם. אני זוכר כשהוא נפטר, חצי שנה אחרי שבאתי לשם. היו תקופות שברחנו ליער. פעם הייתי עם גיזה ועזבנו ל-3 ימים כי שמענו שהגרמנים מחפשים יהודים. הסתובבנו ביער ואמרנו שזה יום ראשון בבוקר, אז נבוא לסטפן. באתי אתה לסטפן. אז היא אמרה שהיא תלך להורים שלה שנמצאים באיזה שהיא תעלה, מקום מסתור. אני אמרתי: אני אשאר פה, תלכי את, ואני אבוא אחר כך. היא יצאה ב-5 בבוקר וב-7 בבוקר באה מזורקה, אמו של סטפן ואמרה: הרגו את גיזה עם ההורים שלה. הלשינו על ההורים שלה ולקחו אותם והיא הלכה לקראתם והרגו גם אותה. אני נשארתי. אחרי שגיזה נהרגה, נשאר ממנה זוג נעליים. זאת היתה עונת הקיץ ובשדות בפולין החיטה די גבוהה, השדות של הפריץ היו בגודל של אלפי הקטרים, אז הסתתרנו שם. אני קיבלתי מעיל קצר מסטפן, בתמורה למעיל שלי. המשפחה שהזכרתי, הבנים שהסתתרו שם בכלל לא היו דומים ליהודים, הם היו בכלל ילידי כפר. בפעם הראשונה פגשתי יהודים שהיו כפריים. דיברו כמו כפריים, היו נראים כמו כפריים. הם יצאו בבוקר מוקדם וסיפרו סיפור שהם פולנים שנשלחו לגרמניה וחזרו. אני תמיד ישבתי עם ההורים שלה ועם בן-דוד ואשתו וילדה בת 8. פתאום הם עזבו והם הורידו ממני את המעיל ואת הנעליים. כי אמרו שזה של גיזה. פתאום גשם שוטף, כמו בפולין שיורד בבת אחת. ברחתי ותוך חצי שעה נכנסתי לאיכר ונכנסתי לגורן. תליתי את הבגדים שלי. לקח שלושת רבעי שעה וראיתי את ההורים שלה עם משה והילדה בת 8 והפולנים תפשו אותם ומסרו אותם לגרמנים והרגו אותם.

ש. למה אתה ברחת?
ת. כי היה גשם ולא היה לי מעיל.

ש. לא בגלל שפחדת.
ת. פשוט היה גשם שוטף. אז השארתי אותם, את האבא והאמא, בעל והאישה, וילדה בת 8, חמישה איש. בשבילי זו לא היתה בעיה לרוץ מרחק כזה. הייתי רטוב לגמרי כשבאתי לאיכר. הבית של סטפן היה לאורך הכביש. ראיתי אותם על הכביש פצועים, קשורים בידיים וברגליים ולקחו אותם הגרמנים…

ש. למה את מרגיש צורך להסתתר אם יש לך מקום אצל סטפן?
ת. כי לא רציתי לסכן אותו. הגרמנים חיפשו בתקופות מסוימות יהודים ולא רציתי לסכן אותו. היה לי תמיד קרש כזה עם מסמר והתגנבתי אתו.

ש. האיכרים בסביבה הכירו אותך?
ת. אני לא חושב. אני באתי למשפחה הזאת ינצ'רסקי, אז עזרו לי במובן פסיכולוגי, והאישה הזאת נתנה לי כרית בשביל להתכסות. היו שם 3 בתים בכפר הזה. בקצה היער היה באמצע סטפן ושני שכנים. הוא היה כל כך מקובל עליהם שלא השלינו. בלילה הלכתי לבוסתן, הורדתי קצת תפוחי עץ ואגסים, הבאתי ושמתי על התבואה בגורן וכשהבשיל הבאתי לו.

פעם היה משהו מעניין. כשהייתי בגורן אצל סטפן, פתאום שמעתי גרמני. עשיתי בגורן חור עמוק. נהיה 3-2 אחה"צ, 4 אחה"צ, אני שומע איזה צעדים, רציתי להתרומם ופתאום משהו עצר אותי. בא גרמני. אצל שכן הוציאו את כל התבואה כדי לחפש.

ש. כלומר, אצל השכן כן חיפשו ואצל סטפן לא?
ת. אצל סטפן לא חיפשו…

ש. זה מתוך טוב לב שהוא הסתיר אותך?
ת. כן. הוא לא הכיר אותי ולא את אבא שלי. כסף לא היה לי.

ש. הוא משתמש בך קצת ככוח עבודה.
ת. לא. לא יכולתי לצאת ביום אף פעם, רק בלילה.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח בשיתוף יד ושם

מעדותו של משה קמרת על שהייתו אצל חסיד אומות העולם סטפן

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *