משה קרבץ, בן 16 במחנה אושוויץ

40

B2148

משה קרבץ היה בגטו בקובנה. מהגטו נסע בטרנספורט ב־1944 למחנה לנדסברג. כעבור שבוע הועבר לדכאו ומשם לאושוויץ־בירקנאו. היה במחנה עבודה נוסף, צעד בצעדת המוות ושוחרר בבוכנוואלד. נמנה עם קבוצת 131 ילדי קובנה. נשאר שריד יחידי. הוריו ואחיו נספו. עבד בעבודות שונות במשרד החקלאות וכיום הוא מתנדב בארכיון לוחמי הגטאות. חי עם בת זוג. יש לו שני בנים, חמישה נכדים ונין. מתגורר בחיפה.

אושוויץ־בירקנאו: "מה שקרה מאושוויץ והלאה לא היה מפתיע. ידענו ששורפים שם. ראינו את זה והרגשנו את הריח. לא אמרו שלוקחים אותך לעבודה והרגו אותך. אמרו שהורגים אותך והרגו אותך. או שלא אמרו כלום. לא היה שם שום מקום לתקווה".

האכזריות: "כשהנכדים שלי היו ילדים בגילאים המקבילים, לא פעם חשבתי איך חיינו בדבר הזה בגילם. זה מלווה אותי כל הזמן. אני לא יודע אם היום אפשר להסביר את מה שקרה שם, בעיקר את האכזריות. הכל היה כל כך ברוטלי. רק מכות וצעקות. באושוויץ, כשהאחראי על הבלוק היה יוצא, יכולת לשמוע סיכה נופלת. כזו דממה השתררה, מהפחד".

העלבון: "אחרי המלחמה הייתי חולה בשחפת. הגשתי תביעה לפיצויים מגרמניה, והביאו אותי לבית משפט. נציגת המדינה טענה שלא הוכחתי קשר סיבתי בין השחפת לבין המחנה. זאת אומרת, הבאתי את זה מהבית. בכיתי. העלבון היה כל כך גדול".

כצאן לטבח: "שלושים אלף יהודים היו בגטו קובנה. יום אחד אמרו לכולם לבוא בשש בבוקר. יצאו 29 אלף אנשים עם מיטות, עם חולים, ומשם מיינו עשרת אלפים אנשים ושחטו אותם תוך יומיים. מה זה אם לא צאן לטבח? בערב, כשחזרנו הביתה, נשארו על המגרש עשרות אנשים שמתו, קפאו. כתבתי על כך: 'אנו הולכים כצאן לטבח, עדיין חושך. שורות של בני אדם נפרשות לכיוון כיכר הדמים…

החיזיון מצמרר: יהודים מעונים הולכים בראשים מורכנים. הלבבות שואלים: מה יהיה איתנו? הייתכן הדבר שיירו בנו?'".

מקור וקרדיט :

נותרנו ספורים – חלק ב'

חן קוטס

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *