משה רוט בן 9 , המיפגש הבלתי צפוי בדרך למנזר

126

הכפר השכן שוכן שישה קילומטרים מהמנזר המבודד.

במעלה ההר אני מטפס בכלל יום חמישי, כדי להביא כד ובו חמישה ליטרים של חלב לנזירה הראשית. זהו היום היחיד שבו אני יכול לצאת אל מחוץ לחומות. אני אוהב את הדרך , את השביל המתפתל , בו אני מוצא עולם ומלואו: שבלול  המתהלך לו לאיטו על עלה, קן-נמלים פעיל חוצה את השביל. המוני נמלים בדרך ההררית מהמנזר. בצידי הדרך אבנים וסלעים בכל הגדלים ובכל הצורות . קולות ציפורים שמברכות אותי בבואי. הן מתחבאות ממני, מציצות שוב ושוב נחבאות. הם משחקות איתי במחבואים.

כל אלה הם מלווי בכל יום חמישי.

אני עולה על גשר-עץ מעל הנחל. מים זכים זורמים בו. אני מבחין בכל מיני דגים קטנים שחולפים במהירות עם זרם המים. אני יורד לשפת הנחל, כדי לראות עצמי במים. אני מביט בדמותי , מדבר אל הכפיל שלי במשך רגעים ארוכים ונפרד ממנו עד הפעם הבאה.  עולם שלם אני בונה לי במהלך הליכה אל הכפר.

לא כל ימי חמישי דומים זה לזה.

יום חמישי אחד שונה מכולם. הוא חרות עמוק בזכרוני.

בדרך חזרה למנזר , לאורכו של הכביש כולו , התמקם גדוד גרמנים.

כולם יושבים או שוכבים בצידי הדרך.

מדיהם הירוקים מתמזגים בעצי השזיף שבמטעים הפזורים בכל הסביבה. מאות שרים , חלקם מדברים בקול, חלקם בגילופין , חלקם מנמנמים.

רעד , פיק ברכיים. בהלה נוראה משתלטת עלי . כל איברי קופאים  וגרוני ניחר. אני משותק . איני מצליח להזיז את רגלי.

נשימתי נעתקת, אני נושך את אגרופי.

צריך לחזור , אני אומר לעצמי, אל תסכל עליהם. אם ישאלו אותי, אומר להם ?  איני מצליח להזיז את רגלי. אני מאובן. אני הופך לבול-עץ , לפינוקיו.

אני אומר לעצמי שלא אלחש עוד “שמע ישראל בשקט בכנסייה. העיקר שיבואו להציל אותי.

אני פוחד ומשתין במכנסי.

ואז אני קופץ , מתעופף כגרגר ברוח. איני שומע עוד את קולותיהם. אני הופך להיות בועת סבון מתעופפת.

אני מבחין בגרמנים לאורך כל הדרך .

אני מתחיל לרוץ יותר מהר וכמעט נחנק מחוסר אוויר.

קבוצת חיילים גרמנים מתחילה לרוץ אחרי.

“הביטו על האף שלו ! יש לו אף יהודי,  הוא יהודי . צריך לעצור אותו . תורידו לו את המכנסיים !”

הם ממשיכים לרוץ אחרי . אני רץ מהר יותר אני מקפץ כארנבת.

קריאות גנאי  מגיעות לאוזני . השמיים מתמלאות מילים בגרמנית.

“יש לו אף עקום ! יש לו אף בצורת מקור של עיט, זהו אף יהודי. ”

אני מועד ונופל . אני מתרומם כשגופי חבול כולו.

אני קורא לכומר, לישו , לנזירה הראשית.

רוץ ! מה יש לך ? אתה כבר מגיע !

אני ממשיך בריצה , עף, טס , נישא על פני האדמה.

אני מקפץ כסנאי על עץ.

הנה שער המנזר . הנה הנזירה הראשית .

מה קרה לך ? למה אתה רועד כולך ? דבר , ספר!

היא לוקחת את הכד . הכד ריק!

“אתה פוחד שאכה אותך בגלל שהחלב נשפך. ”

אחרי שתיית כוס חלב חם שאחת הנזירות מגישה לי , ולאחר מנוחה של שעה, בחדרה של הנזירה הראשית אני מצליח לספר על גדוד הגרמנים.

מסתירים אותי במנזר.

לא יוצאת שעה והגרמנים מגיעים למנזר .

אני שומע אותם . אני יודע שהם כאן . אני שומע את צעדי המגפיים . מבטו הנרדף , המבוהל, של אחי , שהסתתר גם הוא במנזר,  מול עיני.

עכשיו נותר רק להמתין לבאות . בחשיכה , בדממה מחרישת-האוזניים , עם כל הקדושים שעל הקירות ועם מבטו של ישו שאינו חדל להביט בי.

היונים שבשובך נסות על נפשן. שתי יריות באוויר . קליעה מדוייקת . אחת מהן לא הצליחה לברוח.

אני מקשיב בדריכות. שוב גרמנים . שוב מגפיים.

איני יכול עוד , אני רוצה לצאת . אני מוכרח לצאת מכאן !

אחי חוסם בגופו את המעבר.

אני יושב על המדרגות הפנימיות שמאחורי הדלת . אני עוצר את נשימתי אחוז אימה.

לפתע אני שומע קול של ילד .

“יש כאן שני יהודים!”

הקול אומר את המילים  רק פעם אחת.

אני מזנק אל עבר הדלת ושם את ידי על גרונו בתפיסת חנק . אני מחזיק בו . הוא בידי. זהו הילד הנוצרי שחטף ממני בישבן . איני מוציא הגה מפי . גם אחי שותק . אני מחזיק בגרונו ככף רגל של חתול על ראש של עכבר.

הוא מתחיל להיחנק.

עכשיו הוא רגוע ושקט.

אחי נראה מבוהל ומפוחד עד מוות . לא מהגרמנים . ממני.

אני מניח לילד להישמט מבין ידי וליפול .

אני שומע את השער נסגר.

הגרמנים הלכו.

אנשים רצים , צועקים . הכומר מגיע פתאום .  לאחר מכן איני זוכר עוד דבר . אני רואה רק כתמים שחורים, גדולים .

הם רוכנים מעל הילד . מנסים להנשים אותו . אבל אני יודע שהוא מת .

עשרים וחמש שנה לאחר מכן  בישראל. רק אז , העזתי לשאול את אחי . הילד לא מת בסופו של דבר.

פעם בשבוע במנזר, דווקא בשבת , אני נוהג לטפס ולעלות אל היער הקרוב , לאסוף ענפים יבשים להסקת התנור בחדרה של הנזירה הראשית.

אני לוקח אתי את העז. כשאני מגיע לפסגת ההר , אני עוצר ומביט על המנזר מלמעלה . רחוק מעיניהן של הנזירות , רחוק מישו , אני הופך את המקום לפינה היהודית שלי . אני מתחיל לשיר בקול רם “אבינו מלכנו” . לאחר מכן אני אומר את תפילת “שמע ישראל” .

אני מעודד גם את העז שלידי . מדוע את עצובה ?  גם את לא תשארי עוד הרבה זמן במנזר .

מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *