מתוך עדותה של רחל רובין , ילדה בת 12 בגטו ורשה

162

"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהיתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. היתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא היתה. את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי […] גוויות […]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה.

כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ' […]. הרעב היה כל כך נוראי שזה אי אפשר לתאר במלים."

ש. איך לכם היה בכל זאת את המעט?

ת. היה קצת כסף, היה איזה שוק שחור. אכלנו דברים פשוטים: דייסות על מים, לחם עם ריבה. ותמיד הייתי רעבה, תמיד חיפשתי מה לאכול. אבל לא היה נורא אצלנו בבית. גם לא היה חימום. אבא סידר איזה תנורצ'יק כזה קטן שעישן מאד, אבל בכל אופן קצת חימם. לא היה חשמל, גז היה, אז אבא סידר תאורת גז. איכשהו חיינו.

ש. רק המשפחה שלכם היתה בדירה הזאת?

ת. המשפחה שלנו, ארבעתנו. איך שהוא חיינו, קל לא היה, אבל הייתי ילדה, היו לי חברים וחברות, אהבתי עוד לשחק. לא היה כל כך נורא לי אישית. לתמונות הזוועתיות האלה מבחוץ התרגלתי. זה קשה להבין היום, אבל כילדה קטנה התרגלתי שהולכים ברחוב בין הגופות האיומות האלה, בין מקבצי הנדבות. ראיתי גם ילדים שהיו מטפסים על החומות, והגרמנים היו תופסים אותם. בשביל להבריח מהרובע הארי לגטו איזה אוכל, והגרמנים היו תופסים אותם. או שהיו הורגים אותם או שהיו מכים אותם. או שהם היו מצליחים. וככה חיינו.

הגטו היה מחולק לגטו הגדול והגטו הקטן. החלק שלנו היה הגטו הקטן. להגיע לגטו הגדול היה גשר, מעל לרחוב וולדנה, גשר עץ. היינו הולכים על הגשר הזה. למטה ראינו חיים: חשמליות, אנשים לבושים טוב. אנחנו היינו עוברים שם, ושם היו עומדים הגויים וצועקים: היהודים זורקים עלינו כינים. באמת היתה כינמת, היה סקאביאס, היו כל הצרות האלה. אבל הכי הרבה סבלנו מהטיפוס הזה.

ש. אחותך גדולה ממך או קטנה?

ת. אחותי גדולה ממני בשנתיים. אהבתי אותה מאד, וככה איך שהוא חייתי. למדנו אפילו. היינו עושים הרבה בלט, אני זוכרת, רקדתי בלט. בבית היה פסנתר. היה עוצר, כמובן, אז בשמונה כולם כבר היו בבית. אמא ניגנה שירים רוסיים, כי הורי מרוסיה. אבא היה לו קול, [וב]ערב, היה שר. מאד אהבו אותנו את שתי הילדות. איך שהוא…

ש. וכל זה בזמן הגטו, בתקופת הגטו?

ת. כל זה בתקופת הגטו.

ש. הייתן הולכות לבד לקבוצות הלימוד האלה, או ההורים היו מלווים?

ת. כן, לבד. אני כבר הייתי בת אחת-עשרה, שתים-עשרה. אחותי היתה בת שלוש-עשרה, ארבע-עשרה. היינו מאד עצמאיות, הכל עשינו לבד. ההורים לא כל כך התערבו בחיים שלנו. והיו לנו חיי חברה מאד תוססים, אפשר להגיד.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח ויד שם

לעדות המלאה ביד ושם באמצעות אתר מט"ח

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *