נחום בוגנר , מדיניות הצלה במנזרים

451
"הפתיחות שגילו המנזרים בנושא קליטת הילדים היהודים בין כותליהם, כפי שמשתקף מהעדויות הרבות, האם אפשר להגדירה מדיניות הצלה מכוונת? לאו דווקא. צריך לחזור ולהזכיר שהצלת ילדים יהודים היתה כרוכה בסיכון חיי מציליהם, והנדר שקיבלו הנזירות על עצמן לא דרש זאת מהן. גם שום סמכות דתית לא הנחתה את הנזירות לעסוק בפעולות הצלה. בשנות השמונים אספה אווה קורק-לסיק עדויות רבות במנזרים לקראת מחקר שכתבה על ילדים שניצלו במנזרים. מכל העדויות הרבות הללו רק אחת מעידה על אם שלא 1 מנזר שהתייעצה עם בישוף, אם להציל ילדה יהודייה, והוא נתן לה את ברכתו. כבארצות מערב אירופה, כגון בלגיה וצרפת, שבהן היו הכמורה וראשי המנזרים מעורבים בפולין העדיפה הכמורה הבכירה להניח 2 בהצלת ילדים בהשראת ההייררכיה של הכנסייה, את העניין לשיקול דעתה של כל אם מנזר. כך קרה שעל פי רוב נשארה ההחלטה, אם לקבל ילד יהודי למנזר, בידי אם המנזר, והיא פעלה לפי מצפונה ולפי אפשרויות הקליטה במנזרה. בשל החשש שמא מישהו מאנשי המנזר ילשין על ילדים יהודים החוסים במנזר, השתדלו אמהות המנזרים לשמור את הסוד לעצמן. לעתים שיתפו נזירות אחדות, בעיקר את אלה שטיפלו ישירות בילדים אלה, כדי שיידעו כיצד לנהוג, אם יתעוררו בעיות כלשהן בגלל זהותם האמיתית של הילדים. על פי רוב עם הזמן היו הנזירות מגלות את זהותו האמיתית של הילד, לפי מראהו או התנהגותו או בעקבות התוודות הילד עצמו, שלא היה יכול לעמוד זמן רב בעומס הנפשי של חיים בזהות כפולה במסגרת הלחצים של חיי המנזר".
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *