נחמה טייכטל היתה ילדה כשהיא ואמה מצאו מקלט בביתו של קצין נאצי

303
מאת : אסתי אהרונוביץ, עיתון "הארץ"
 
מקום מסתור לחלוטין לא סביר בחרה אנה טלר לה ולבתה בימי השואה – בביתו של קצין נאצי בקרקוב. לדנושה הקטנה היא נתנה הוראה פשוטה: תחייכי ותשתקי. כשהמלחמה נגמרה, הבת המשיכה לשתוק.  עד עכשיו.  
 
ספרה של מלכה אדלר, "שבי יפה, תחייכי" (הוצאת מודן), שבו היא מספרת את סיפור ההישרדות המרתק מעיניה של דנושה – הילדה המבוהלת מפולין שהפכה לאחר מכן לנערה חיפאית תלושה, והיום היא נחמה טייכטל.
כמו בחייה של טייכטל, הקוראים נשאבים אל תוך מערכת היחסים ההדוקה והמורכבת של יחסי אהבה ורתיעה סימביוטיים בין האם לבת.
דנושה טלר נולדה כשלוש שנים לפני שפולין חולקה בספטמבר 1939 בין הרוסים לגרמנים, בת בכורה למשה, סוחר ממזרח גליציה, ולאנה היפהפייה, שחלמה דווקא על בן בכור. שנה מאוחר יותר נולד אחיה, יחזקאל (יאשו). כשחיילי הצבא האדום השתלטו על בית המשפחה בטרנופול (היום באוקראינה), ארזו הוריה מזוודה ועזבו לעיר בז'ז'אני, שם קיבלו חדר גדול אצל משפחת מוסקובה הפולנית – אך לא לזמן רב.
החל מסע נדודים של כמה חודשים, שהחל בלבוב והסתיים בקרקוב. "לא להתעכב ליד זרים", "לא לדבר", "לא להסתכל בעיניים", "לחייך", פקדה האם פעם אחר פעם בלחישה על ילדיה, שהיו בני פחות מחמש. בכל מקום נשאלו שאלות – היכן האב? מהיכן הם מגיעים? "אני לא יודעת למה אמא החליטה להיות בלבוב ולא בקרקוב, עם שאר האחיות. הייתי כמו חפץ שלקחו ממקום למקום, בלי שאלות, בלי הסברים", מספרת טייכטל.
 
בשנתיים האחרונות למלחמה עבדה האם כמנהלת משק בית אצל משפחת סופ הגרמנית. הלמוט סופ, קצין נאצי גבוה ויפה תואר, היה פסיכיאטר שעבד כרופא בבית הסוהר בקרקוב. הוא חי בבית עם אשתו טוני וילדיו פטר ואמון. טייכטל לא תשכח את ריח הלחמניות החמות שטוני היתה מביאה מהשוק ומכבדת אותה בהן. אמה ניהלה ביד רמה את הבית, שהצמרת הנאצית המקומית היתה מבלה בו במסיבות הוללות ובשתייה. "שם באמת היה הכי טוב", מספרת טייכטל. "אני זוכרת את הפגישה הראשונה, טוני קיבלה אותנו בסלון, שהיה קצת חשוך. היא הוציאה שוקולד ונתנה לי, אני הורדתי את הראש והתביישתי. נדמה לי שלא לקחתי את השוקולד. גרנו שם באגף האחר, של המשרתים. היה שם כמעט נורמלי".
"שלום הר דוקטור, אמרה אמא כששמעה את הלמוט סופ ליד דלת המטבח, והיתה מסדרת שיער, מותחת סינר ובעיניים שלה כאילו נדלק אור קטן", מתארת אדלר בספרה את השגרה בבית סופ, מנקודת מבטה של דנושה. "גם אצלו בעיניים נדלק משהו… אני ישבתי בצד וראיתי איך אמא מכינה להלמוט חביתה מ-15 ביצים. חמש-עשרה! והוא גמר הכל בצלחת". בין סופ לאנה נוצר קשר של הערכה הדדית ואולי, כפי שנרמז בספר, גם מעבר לזה. בסוף המלחמה, עזב סופ את הבית אך איפשר לאנה וילדיה להישאר שם וליהנות מהאוכל הרב שנשאר בבית ומקורת גג. לימים, אנה גם יצרה עמו קשר, לאחר שנכלא בעוון פשעי מלחמה, והשניים התכתבו במשך שנים. "בין אמא לסופ היתה משיכה אבל זה נשאר באוויר", אומרת טייכטל.
לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"
 
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *