נחמה טק , בת 11,  המצוד בתחנת הרכבת

275

בולק , בן דוד של המשפחה מצליח להשיג להם תעודות זהות חדשות של פולנים.

“במשפחתנו אבי ואני היינו דומים ביותר לגויים, אחותי  מעט פחות, , אך אמי ללא ספק , הייתה נראית יהודייה.

אחותי הייתה בת חמש עשרה ואני בת אחת עשרה והוחלט להעביר אותנו למסתור במשפחה פולניה.

נסעתי עם אמי ברכבת מלובלין לורשה , מתחזים לפולנים. הגענו בבוקר חשוך . הנוסעים המשיכו לרדת מהרכבת ואז הבחנתי באנשי הגסטפו המפוזרים לאורך הרציף , ורעד בלתי-רצוני הציף אותי ואחריו הרגשתי לחץ נוסף של ידה של אמי. בירכתי על קירבתה , עתה היא נטעה בי אומץ.

כשהמשיכו הנוסעים למלא את הרציף , התחילו הנאצים , בזריזות ובנחישות , להסתובב ביניהם . פה ושם נתלווה צעיר פולני לגרמני , ואז שמעתי את המילים המוכרות , “יודה” , “יודה” . הם האירו את פני הנוסעים בפנסים. אלו שנבחרו נדחפו בגסות לכיון בניין סמוך.  הצעיר הפולני סייע לגסטפו לזהות יהודים בזהות שאולה.

ככל שהוסיפו הנוסעים להגיע לרציף , התחילו הנאצים ועוזריהם לנוע ביתר מהירות , כאילו קיימים דחיפות וחיפזון נוראיים. הארת פני הנוסעים בפנסים , הלכה וגברה . ליהודים היו עיניים עצובות. ידענו שניתן לזהות יהודים על פי עיניים עצובות אלה . דבר ידוע ומוכר לכל .  כבר בלובלין  אמרו לי הורי , חזרו ואמר , “העמידי פנים שאת שמחה. תחשבי על דברים שמחים. את חייבת להשתדל שעינייך יהיו שמחות ! בלי עיניים עצובות” .

באדישות מעושה  התבוננתי בדיסקרטיות בתנועות אחוזות התזזית של אנשי הגסטפו והקשבתי למילים  “יודה ” , “יודה” .

תהיתי מדוע הדבר קורה כאן. הלא ורשה הייתה אמורה להיות מקום בטוח. איך ידעו הנאצים שיהודים רבים כל כך מגיעים לכאן ?

התקדמנו באיטיות לכיוון השער יחד עם ההמון הזורם. אבי הלך במרחק קצר מאחורינו. העמדתי פנים שאינני רואה את אנשי הגסטפו החגים מסביב. כשאמי הושיטה את התעודות שלנו, הנאצי בשער כמעט שלא הביט בהם. הוא חייך אלי וליטף את שערי הבלונדיני.  בזווית עיני ראיתי שאבי עבר את הבדיקה, בנועזות ובנחישות קרא לכרכרה , ועד מהרה היינו בדרכנו לביתו של בולק.

הסכנה הייתה עדיין קיימת ברחובות בחלק הארי של ורשה.  במאמציהם לתפוס יהודים בזהות שאולה , נעזרו הנאצים במשתפי פעולה פולנים. בדרך כלל היו אלה טיפוסים שחיו בשולי החברה, בעיקר סחטנים. הם איימו בחשיפה, ובאופן עצמאי הצליחו לסחוט כסף מידי היהודים עד שלא נותר כבר מה לסחוט, ואז , לעתים קרובות , הסגירו את קורבנותיהם לידי הגסטפו. הפולנים היו מסוגלים לזהות יהודים ביתר קלות מהגרמנים, ולכן אלה מבינינו שחיו בחלק הארי של העיר ורשה, פחדו מהם יותר משפחדו מפני הגרמנים. לא הייתה לנו כל דרך לדעת אם פולני מסוים הוא ידיד או אויב. באותם הימים היהודים נראו מפוחדים . הם התהלכו בזהירות , נעדרי ביטחון עצמי, רובם התאמצו נואשות להפוך לבלתי נראים . למרבה האירוניה, דווקא מאמצים אלה הם שגרמו להם לבלוט בשטח עוד יותר.”

מקור וקרדיט :

נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש”ס , 2000

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *