ניצלתי גם מאקציית הילדים. בפינוי הגטו אמא שלי ואחותי בת הארבע נשלחו ברכבת ליעד לא ידוע

105

השבוע נפטר מקס וולפרט, שהיה ילד ניצול שואה, בעל מפעל שנאים בחולון. יהי זכרו ברוך !!

הנה קטע מעדותו משנת 2017 :

"נולדתי בקובנו שבליטא. הייתי בן 11 כשהמלחמה פרצה ועד לרצח של אלפים בסלקציות ובאקציות.

ניצלתי גם מאקציית הילדים. בפינוי הגטו אמא שלי ואחותי בת הארבע נשלחו ברכבת ליעד לא ידוע.

תיארנו לעצמנו שהם נרצחו באושוויץ. הבת שלי שביקרה שם הביאה רישומים של השמות, וכך נודע לנו שזה מה שקרה.

אותי ואת אבא שלי, צבי גרישה שלחו למחנה משנה של דכאו ליד העיר קאופרינג. עבדנו בעבודות פרך: בנינו בונקר שהיה מיועד לייצור מטוס הסילון הגרמני הראשון, סחבנו שקי מלט במשקל 50 קילו ועגלות עם מתים במקום סוסים.

אבא שלי לא שרד, הוא חלה ונפטר. אחר כך התברר שזה היה שבועיים לפני השחרור.

כשהמלחמה הסתיימה נשארתי קצת בגרמניה ולמדתי באורט מקצוע חשמל.

בשנת 49 כשהייתי בן 17 הגעתי לבת ים, כי היו לי כאן קרובי משפחה שגרו בגבול יפו. בגלל שידעתי טוב עברית הכרתי הרבה חברים.

כשהגעתי, הלכתי לטייל בחוף הים בבת ים ופגשתי את חנה אשתי ממשפחת בן עזיז ממייסדי בת ים. התחתנו ובהתחלה גרנו אצל ההורים שלה ברחוב בלפור 64 ממש בכניסה לשדרות העצמאות. חנה היא מזכירת עמותת הותיקים בית וגן וביום העצמאות היא תקבל את אות יקיר העיר.

יש לי מפעל שנאים בחולון ואני עובד יחד איתה ועם הבת פזית. יש לנו שלושה ילדים, שבעה נכדים, שישה נינים ואחד בדרך.

תמיד אהבתי לרוץ והשתתפתי ב-25 מרתונים , עד גיל 80 בערך. פעם עשו עלי סרטון קצר שנקרא "רץ המרתון מדכאו".

11  שנים אני מוזמן על ידי הגרמנים להשתתף ולנאום בעצרת הזיכרון במחנה בקאופרינג. אני מדבר גרמנית שוטפת ומרצה בפני תלמידי תיכון. גם בארץ אני מספר את הסיפור שלי בכל מיני מסגרות ובעיקר בבתי ספר.

כשהגעתי לבת ים היה בה חוף נקי, הרבה חולות וקצת בתים. בת ים של היום היא הרבה יותר צפופה, אבל אני ממשיך לאהוב אותה. היו לנו הרבה הזדמנויות לעזוב לבית פרטי בעיר אחרת אבל לא חשבנו לעשות את זה לרגע. "

מקור וקרדיט

 

0

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *