נערות יהודיות במצעד המוות מברלין למחנה ברגן בלזן

498

"שערי מחנה גובן ננעלו מאחורינו . אכן צדק מר לאובה. הרוסים קרבים לברלין ולכן מפנים אותנו ממחנה העבודה. יחד עם האסירות ממחנה גרוס-רוזן  שפונו היינוכמה מאות בנות.

לאן הולכים , לאן אנו מובלות שוב ? איש אינו יודע. הקור בעיצומו . החורף קשה. יצאנו בשעות הבוקר המוקדמות וצעדנו רגלי עד לשעות הערב המאוחרות. אנו מלוות משגיחות , נשות ס.ס. וחיילי ס.ס . כפי שהקפדנו באושוויץ לעמוד צמודות זו לזו , כך גם עכשיו. אנו שומרות אחת על השניה.

הצידה לדרך היא קילו וחצי לחם. הוזהרנו שלחם זה צריך להספיק לנו לשבועיים ימים . משמע הדרך ארוכה לפנינו.

בלילה הראשון ישנו באורווה . היה קר מאוד על רצפת האורווה.

כל בוקר היתה השכמה מוקדמת . צלאפל ויציאה לדרך. מדי יום צעדנו כ20 ק"מ. חלפנו על פני שדות , כפרים, ערים, יערות. הרעב והקור הציקו מאוד. בנות רבות נפלו בדרך, פשוט נשרו מהשורה.

כל יריה בישרה על בת נוספת  שכשלה וירו בה. אחותי חוה התקשתה מאוד בהליכה . פעמים רבות סחבנו ועודדנו אותה שנגיע לאיזה מקום למנוחת לילה. יחסם של האיכרים שאצלם בילינו את הלילה , היה שונה. היו איכרים שריחמו עלינו ונתנו לנו תפוחי אדמה חמים. לעתים קיבלנו סלק או צנון ענק מידות שנועד לבהמות. אנו אכלנו כל מה שקיבלנו, רק להשקיט את הרעב. מדי לילה לינה במקום אחר, אצל איכר אחר. היו מקרים שקיבלנו רק שתיה דלוחה וכך שכבנו לישון. במשך היום לא קיבלנו אוכל, לכן אכלנו מהלחם שקיבלנו כצידה לדרך במנות מזעריות.

הנעליים הלכו ובלו מההליכה הממושכת . הקור  חדר לעצמות . את פתיתי השלג אכלנו , כדי להשביע במקצת את הרעבו את הצמא.

באחד הכפרים השליכו לנו אסירם רוסים לחם. הימים היו ארוכים, ארוכים עד אימה. שבוע שני של הצעדה. שלג ושם יורדים לסירוגין. השלג טוב יותר. הרטיבות מקשה. את פתיתי השלג אפשר לסעוד, זה מקל על הרעב ומקהה את הצמאון. הדהוד היריות באוויר כבר הופך לשגרה, כל יריה ממיתה עוד בת שכשל כוחה לצעוד. והיריות מהדהדות הרבה. כולנו רזינו ובכוחות אחרונים המשכנו לצעוד..

היריות של נשות הס.ס נמשכות . יום יום השארנו בנות בשלג. יום יום האדים השלג מדמן של בנות שנורו .

נעלי בלו ואני צועדת עטופת סמרטוטים . כך גם אחותי חוה.

בחודש פברואר הקור בגרמניה בעיצומו. השלג יורד ללא הפוגה. פתיתי שלג נדבקים בפנים , בשיער , בשמיכה  העוטפת את הגוף הקר.

תחנת רכבת נגלת לפנינו . אני קוראת את השלט "יוטרבורג" . אנו בעיר . שורות שורות של קרונות  לאן ?  דוחסים אותנו לקרונות ואחרי לילה דחוס ברכבת שוב הליכה בשלג .

אנו מגיעות למחנה ברגן בלזן ומסביבנו רק ערימות גופות."

למה מת עלי אלוהים דווקא ביערות המושלגים?

בתו של הרב לקחה עמה במותה את אלוהים, היא לקחה ממני את אלוהי.
היא היתה בתו של רב מעיירה אי־שם בהונגריה. היא כונתה בפינו בתו של הרב. כר קראו לה חברותיה מולדתה, מאותה עיירה הונגרית שהיתה לה למולדת עד לאותו רגע, בו הושלכה עם הוריה לקרון רכבת והובאה למחנה. וכאן בצריף המחנה, על דרגש עץ קשה בילתה את ימיה בתפילות. היא היתה אדמונית, בתו של הרב, ופניה מנומשים.

היו לה פנים כעורים וקרן מהם יופי מיוחד. היו לה עיני שקד עצובות, מלטפות ונבונות ומפניה קרנה רוחניות המיוחדת לה. היו לה פנים שקופות, פנים שמימיות אשר לא התאימו לנוף המחנה. המעיטה לדבר והרבתה להתפלל, שפתיה לחשו ״קריאת שמע״ לפני השינה ובנוגסה בפת הלחם החרבה, לחם העוני שקיבלה במשורה, בירכה על הפת בדבקות. היא המשיכה להודות לאלוהים שלה שהפקיר אותה.

היא היתה בתו של הרב.
וכאשר נדדה ימים על ימים ביערות המושלגים, בקור העז הלך כוחה ואזל. הליכתה היתה כושלת, אך היא רצתה להמשיך, היא רצתה להישרד, היא האמינה בחיים והאמינה באלוהים שלה.

חברותיה יצרו סביבה חומת מגן. הן צעדו משני צידיה לקנן עליה מפני החיילים הגרמנים אשר ליוו את שיירת הבנות. הן סוככו עליה בהרבה אהבה, הן זכרו שהיא בתו של הרב. הן ניסו לתמוך בה, לעודד אותה לבל תתמוטט. עוד מעט, עוד צעד ונגיע, תראי שנגיע.

אולי זכרו את ברכתו של הרב, אולי ציפו שבעזרת מעשיהן הרב יגמול להן. יש והעמיסו אותה על גבן, וקידמוה עוד מטרים ספורים. היא ביקשה להניחה לנפשה, לא רצתה להיות לטורח, הלא היתה בתו של רב. בלילות על הגורן של איכר או באורווה ריקה, השקוה ועודדו אותה. היה זה ביער מושלג של אחת הערים בגרמניה. בתו של הרב כשלה ולא יכלה לצעוד עוד.

חברותיה הביטו עליה בפחד וחרדה, לכסנו מבטיהן לצדדים, לראות איך יגיבו החיילים הגרמנים.

בתו של הרב היתה מוטלת בשלג, ללא יכולת לזוז.

וכאשר חברותיה עצרו לרגע – אולי הרהרו בנפשן, האם מותר להשאירה כך מוטלת בשלג – ביקשה היא מהן שתמשכנה ללכת ואמרה שרק תפוש קמעה ואחר תמשיך לצעוד.

הירייה, הדהדה לפתע.


היא הדהדה באוויר וכתם אדום הלך וגדל, הלך והתרחב בשלג.
שערותיה האדמוניות של בת הרב התמזגו עם הכתם האדום.

ומי שהיתה בתו של הרב, אותה בת אדמונית בעלת עיני שקד, פנים שרוחניות שמימית קרנה מהם, בתו של הרב אשר בשכבה על הדרגש הקשה מלמלה ״קריאת שמע״ ובירכה על פת חרבה, הפכה לכתם אדום ביערות גרמניה.

ככל שהרחקנו לכת, הלך וקטן הכתם האדום, ומבע של ניצחון הלך וגדל על פניו של החייל הגרמני שירה בבתו של הרב.

ואיפה היית אתה, אלוהים?

מקור וקרדיטנ :

רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992

ראה גם : צעדות המוות – ויקיפדיה

קרדיט לאיורים : 

ישראל (אלפרד) גליק נולד בוינה בשנת 1921. במסגרת תנועת נוער חלוצי דתי,

נשלח בשנת 1938 להכשרה ברגמניה, ומשם, בשנת 1939, לחווה בדנמרק. בשנת 1943 התארגנה קבוצה של צעירי ההכשרה, וישראל בכללם, שהחליטו כי ברצונם להילכם ולהגיע לראץ-ישראל. הסתתרו על רכבת, אך נתפסו בצד הגרמני של כבול שוויץ-גרמניה. גליק שולח לאושוויץ, שם קועקע במספר אסיר 123201. אחר כך שולח לעבודות כפייה במחנה יבוז'נו. בינואר 1945 שולח בצעדות מוות למחינות בלכהמר וגרוס-רוזן, והועבר ברכבת לבוכנוולד, שם שוחרר על ידי יחידה צרפתית. לאחר נדודים הגיע למחנה העקורים ברגן-בלזן, שם צייר אלבום שבו תיאר את קורותיו במלחמה. לימים הגיע האלבום ליד ושם. ב-1946 עלה ארצה באניית המעפילים "תל חי". שירת במלחמת השחרור בחטיבת אלכסנדרוני. היה מעצב תעשייתי ופורץ דרך בתחומו. נפטר בשנת 2007. [מתוך "סגולות של זיכרון: 65 שנות יצירה של ניצולי שואה", יד ושם, 2010.

הרישום שמופיע בכתבה: "צעדת מוות", מתוך האלבום "השואה שלי", פחם על נייר, 21*29 ס"מ לערך, מחנה העקורים ברגן-בלזן, 1945, אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם, תרומת דר' בוהוסלב קרטוצ'וויל, באמצעות ד"ר קורט פסר, לונדון.

בין היתר, עיצב ישראל גליק את הפטריה של סוכרזית, וכן עיצובים תעשייתיים רבים אחרים המוכרים לנו היטב

קישור לאיור באתר יד ושם 

0

תגובות

  • מדהים שכל דת מנכסת לעצמה את אלוהים.אם הוא היה קיים,ניראה לי שהוא היה מתפוצץ מצחוק.

    תן 24 בפברואר 2020 12:57

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *