נקמתו של הילד אפרים בנאצים

178

"הלכתי הבוקר ברחוב, ופתאום ראיתי בית ועליו שלט "מועדון לקשיש". אמרתי לעצמי: אכנס פנימה, אולי אפגוש יהודים מבוגרים שיספרו לי מזכרונותיהם על המחתרות, מלחמת השחרור, וכדומה.

נכנסתי פנימה, וניגשתי אל היהודי המבוגר שישב סמוך לכניסה. בירכתי אותו בברכת 'בוקר טוב', ומיד פצחנו בשיחה (לא לפני שהוא מכבד אותי בכוס קפה). בתוך כמה שניות צללנו אל העיירה היהודית בה גדל (ליד יאסי שברומניה), לימודיו בחיידר, סיפורים על רב העיירה הנערץ ("הרב סגל"), על החיים בגטו, הרעב הגדול, וכך התנהלו החיים למישרין עד 1937, כשהוא שהוא מגיע לגיל 9.

כילד צעיר נחטף אפרים (זהו שמו) מהגטו יחד עם שלושת אחיו, ובתוך זמן קצר הגרמנים מכניסים אותם לבור עמוק, יורים בארבעתם, וגם מוודאים הריגה. שלושת האחים מתים, ה' יקום דמם, ואילו הוא נותר חי, אך מעמיד פני מת, וכך ניצלים חייו.
(כשהוא מזכיר את אחיו, הוא אומר: "עד היום, 80 שנה אחרי, אני בוכה כשאני מזכיר אותם. הכאב עדיין צרוב בי").

בלילה מגיעה למקום קבוצת פרטיזנים רוסיים. אחד מהם ניגש לבור, כדי לטפל בגופות, ואפרים מצטמרר באימה. הוא לא יודע מיהם (הוא לא ידע רוסית, אלא יידיש ורומנית). הפרטיזן מבחין לפתע שאחד מארבעת הילדים עדיין נושם, ומתקרב אליו. כשהוא רואה שהילד חושש, לוחש לו הפרטיזן (ביידיש): "אל תדאג, אני יהודי".

אפרים הקטן (בן 9 בלבד) מצטרף לפרטיזנים, ונוקם בגרמנים שרצחו את כל אחיו. הם רוכבים על סוסים מיוחדים ומאומנים, אך אפרים, בגלל גילו הצעיר, אינו רוכב על סוס אלא רץ אחריהם. התפקיד שלו: נושא הכלים של הפרטיזנים. הוא נושא עליו את הכדורים והתחמושת של הלוחמים המאומנים, ובכל פעם שנגמרים להם הכדורים ברובה, הוא מטעין אותו בכדורים נוספים, תוך כדי הקרב.

"אי אפשר לתאר כמה הפרטיזנים היו מאומנים", מספר אפרים בהערצה גלויה. "הם התאמנו כל כך הרבה, ומשום כך הם תמיד היו גוברים על הגרמנים. אני לא זוכר פעולה אחת שבה נכשלנו. היינו עובדים רק ביערות, בשעות הלילה. כל פעם שהגיעה אלינו קבוצה של גרמנים, היינו שוחטים אותם. פשוט שוחטים אותם. הפרטיזנים הרוסים כה רצו לנקום בגרמנים ימ"ש, משום שהם רצחו את בני משפחתם. היינו מפשיטים את החיילים הגרמנים, ולובשים את הבגדים שלהם, כדי להתחפש לחיילים גרמנים. את הנשק היינו לוקחים גם, אבל היינו מפרידים את הכידון מהרובה, ומשאירים את הרובה במחנה שלנו ביער.

באישון ליל היינו מתגנבים למחנות של החיילים הנאצים, לבושים בבגדים גרמניים, כשהכידונים (הסכינים) תחובים בכיס מיוחד שהתופרות במחנה שלנו הכינו. שוב ושוב היינו מפתיעים את הנאצים, כובשים את המחנה, שוחטים את כולם, ונכנסים למטבח שלהם, משם קיבלנו כל פעם את האוכל כדי לחיות".

"הסוסים שלהם היו מיוחדים. הם היו נמוכים, אך מהירים וזריזים מאוד. הם היו מסוגלים להריח את הגרמנים ממרחק של קילומטר, וכך תמיד הצלחנו לברוח מבעוד מועד, ולפעמים גם לאגף את הגרמנים ולהכריע אותם בהפתעה".

"הפרטיזנים היו רוכבים בלי מושכות. הם היו רתומים לסוס ברתמות המחוברות לבטן, באופן כזה שברגעי סכנה הם "נופלים" מהסוס, ולמעשה נשכבים מתחתיו צמוד לבטנו, והסוסים הזריזים הצליחו לחמוק מאש הגרמנים".

במשך כשעה ישבתי מרותק לסיפוריו של אפרים, שכיום הנו כבן 90, על העולם שהיה ואיננו, ועל גבורתו הרבה כילד רך בשנים. "הסיפור שלי הוא ארוך, אני יכול לספר לך במשך כמה ימים את מה שקרה שם", הוסיף.

לאחר שניצל מהשואה הוא עלה ארצה, והתיישב בקיבוץ שמיר, שם התחנך ועבד במשק, עד מלחמת העצמאות ב-48'. במלחמה הוא נלחם בגבול מצרים, וגם על כך הוא סיפר לי בצלילות מרשימה.

המסקנה שלי היא שיש מסביבנו לא מעט אנשים מבוגרים שהנם שריד מהלך מתקופת רווית הוד, אם זה ניצולי שואה, אם זה "צברים" ותיקים שנולדו בארץ והפריחו את השממה, אם זה לוחמי תש"ח… הם יושבים ומחכים שנבוא ונשמע את סיפור חייהם המרתק. לא רק שזה חשוב להם, אלא בעיקר זה חשוב בשבילנו. עוד כמה שנים כבר לא יהיו בינינו יהודים מהדור הקודם – ניצולי שואה או לוחמי תש"ח, ועכשיו ההזדמנות האחרונה לשמוע ולהכיר את אותם גיבורים.

מקור וקרדיט : משה נחמני

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *