סבינה שטיקגולד , בת 14 , מבריחת מזון לגטו ורשה

393

סבינה עוברת עם משפחתה בת 9 נפשות לגטו ורשה. אביה פוטר מעבודתו והיא  בגיל 12 החליטה לחפש עבודה על מנת לעזור להורים במצבם הקשה.  היא מוסרת בעדותה משנת 1946 על מאבק הקיום של משפחות וילדים .

” רבים היו הילדים בגטו ורשה שהיו מתגנבים מתוכו על מנת להשיג מעט מזון. בעמדות שמרו תמיד שני גרמנים. שני שוטרים פולנים ושניים יהודים. זמן רב ארבתי להזדמנות נוחה והנה עלה בידי לעבור את גבול הגטו. הלכתי לשוק הפולני לקנות מזונות עבור המשפחה.  בגטו שרר רעב ובחוצות אפשר היה לראות גוויותיהם של אלה שגוועו ברעב”.

“על מנת להשיג פת לחם המשכתי לחצות בסתר את גבולות הגטו . הפכתי להיות  מפרנסת המשפחה העיקרית. המשכתי להבריח מזון עד שפעם אחת אצל מכרה פולנית בצד הארי חסם את דרכי גרמני שחשד בי כי אני יהודיה. אחד הפולנים שהיה פולקס-דוטישה העיד בפני הגרמני כי אני יהודיה ואז חבטו בי עד שנפלתי שטופת-דם. הגרמני לא הרפה וסחב אותי לתחנת משטרה ומשם החזירו אותי לגטו לבית הסוהר . הביאוני לתא הנוער”.

“על גבי האצטבאות שרויים היו ילדים מגיל ארבע. בעוון מה?  בעוון זה שהוריהם עברו את גבול הגטו , להשיג אוכל, להינצל ממות רעב . את האם היו משלחים לפאביאק ואת הילד לתא המאסר שלנו.”

“בינתיים התברר לי כי גם אחותי הקטנה בת 6 נתפסה בצד הארי ויושבת בתא הסמוך.  הצלחתי להעבירה תא המאסר שלי והשוטר לא השגיח. לאחר חמישה ימים הגיעה אמא לבית הסוהר והצליחה לפדות אותנו לחופש. ”

“אמא ביקשה שלא אוסיף לצאת מתחום הגטו . יומיים ישבבתי בבית והסתכלתי ברעב ובעוני של בני משפחתי. את הילד בן השלוש של אחותי היו משכיבים במיטה , שיישן הרבה ולא יציק לו הרעב כל-כך. ”

“לא יכולתי לסבול לאורך-ימים מראה זה ובלי ידיעת ההורים יצאתי שוב לצד הארי והשתדלתי להשיג מזונות. לא פעם גזלו ממני הגרמנים את הכל.  אך לא אמרתי נואש. טוב לי המוות מלראות במות-הרעב של ילדי המשפחה. אני חוזרת בלילות הביתה ושומעת מעל הסף את שאלותיהם : “ההבאת משהו בשבילי ? כל כך רעב אנוכי “. כל פרוסת לחם שהבאתי היתה חג גדול. ”

“לעתים קרובות המשמרות בגבול הגטו היו רעות מאד , ואז ישנתי בבית-הקברות וחיכיתי למשמר טוב, וזאת כדאי שאוכל להיכנס ולחזור לגטו. ”

“מיום ליום היה קשה יותר להשיג לחם. בני אדם גוועו בהמוניהם ברעב. החלטנו לעזוב את הגטו. אני ואחותי הקטנה היינו הראשנות לברוח מהגטו. כל הלילה חיכיתי למשפחתי במקום המיועד בצד הארי, אבל שאר המשפחה לא באו.  אז הלכתי למכרה פולניה וביקשתי שתקבל ליום אחד את האחות הקטנה. השיבה את פני ריקם. חששה מעונש-מוות. לא היה לנו מקום לישון . בלילות היינו מתגנבות וישנות על גבי מדרגות הבתים. אחרי כמה ימים חזרתי בסתר לגטו לחפש את בני משפחתי , לא מצאתי איש.  ביתנו עמד ריק. מכרה שלנו, שעבדה אצל הגרמנים , סיפרה לנו שאמא , האח , האחות ובן-האחות  נשלחו לטרבלניקה.

רצתי לאבד עצמי לדעת , אך היתה לי עוד אחות קטנה והחלטתי לחיות ולא להיכנע. תחילה ישנה אתי אחותי הקטנה על מדרגות הבתים בצד הארי. בקור הלכנו יחפות.  אחותי היתה מצוננת מאד. כך המשכנו לנוע ולנוד ופגשנו ילדים יהודים מחוסרי בית, שאף הם נשמרו מהיפגש עם גרמנים. בחורבות של בית אחד גרתי עם אחותי כמה שבועות.

בינתיים נודע לנו שהיהודים בגטו מתכוננים למרד. הצלחתי לארגן לאחותי הקטנה מקום מבטחים , ועל כן הלכתי לגטו על מנת לסייע . הסתתרתי שם בבונקרים וסייעתי ללוחמים. היהודים נלחמו בגבורה. לגרמנים נודע שאנו מסתתרים בבונקרים . הרבה יהודים נתפסו והרבה ברחו. אבל אני הצלחתי לצאת מהגטו דרך תעלות הביוב.

אחר כך מצאתי בצד הארי אשה פולניה שהסתירה אותי היטב , אפילו מעיניהם של בני ביתה. ישנתי במחבוא צר שקשה היה לשבת בו.

עלי להודות הרבה לאשה הפולניה הזו. בלעדיה , אינני יודעת אם הייתי כיום בחיים. היא השתדלה ומצאה מקום בשביל אחותי הקטנה, סידרה לנו ניירות אריים . מסרה את אחותי לביתו של שוטר ואותי לבית מכריה שהיו  חברי המחתרת הפולנית א.ק. אתם הייתי גם בימי המרד הפולני . אחרי המרד גרשו אותנו הגרמנים אך הצלחתי לטשטש את שייכותי למורדים הפולנים וניצלתי בדרך לא דרך. ”

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *