סטלה גולד (סטלה גרופט), בת 10 , מוסתרת בארון בגדים

198

"בשנת 1942 הגיעו שמועות שיאספו את כל היהודים מהסביבה לווליצ'קה ושייקחו אותם למקום בלתי ידוע.

אמי חששה כמובן לגורלי והחליטה לשלוח אותי עם אישה פולנייה וביתה לאבי לפשמסל.

נפרדתי מאמי בלי לדעת שאני לא אראה אותה יותר.

כשהגענו לפשמסל פגשנו שם את אבי, שחי בגטו ובכל יום היה יוצא לעבודה מחוץ לגטו עם עוד הרבה אנשים. גם בפשמסל הרגישו היהודים שעומד לקרות משהו לא טוב, ואז אבי מצא מקום מסתור בשבילי אצל משפחה אוקראינית שהוא הכיר מקודם. הם הסכימו לקחת אותי והייתי בעצם מוסתרת אצלם עד סוף המלחמה. אסור היה שאנשים יראו אותי ולכן אסור היה לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה.

היו לי כמה מקומות מסתור שהייתי מסתתרת שם, כמו בארון בגדים או בין שני חדרים שמצד אחד היה ארון ומצד שני היה שטיח קיר תלוי.

באו לשם הרבה אנשים בגלל שמדביד (האיש שהציל אותי) היה חייט ואשתו הייתה תופרת פרוות.

בזמן מסוים גרמנים עצרו את אח של אשתו, אחרי שהם מצאו אקדח בכיסו. משפחת מדביד פחדו שהגרמנים יבואו לחפש גם אצלם נשק ולכן שלחו אותי לבית מגורים ליד כנסייה, היכן שהיו מלמדים כמורה.

היה "פופ" (מעין כומר של אוקראינים) שידע על קיומי אצל משפחת מדביד ולכן הוא הסכים להסתיר אותי באחד החדרים במקום שבו למדו כמורה. בחדר הזה הייתה מיטה וחוץ מזה שום דבר לא היה שם.

כמובן שגם היה אסור לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה. את השעה, בערך, ידעתי לפי מצב השמש.

כל יום בערב היה בא הפופ של הכנסייה האוקראינית בא ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא לו בשבילי.

כמובן שהוא פחד שמישהו יראה אותו ולקח סיכון גדול על עצמו. לא היו לי ספרים לקרוא ככה שחוץ מספר תנ"ך (הברית החדשה) כל הימים האלה לא היה לי מה לעשות.

לילה אחד שמעתי רשרושים ליד האוכל שלי, ואז מצאתי עכבר אחד שאכל את האוכל שלי, גירשתי אותו משם והוא התחבא מתחת למיטתי. סתמתי את החור בעיתונים שאתם הגישו לי את האוכל, העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו.

בתקופה זו חייתי בבדידות נוראית. הייתי במקום זה לתקופה של כעשרה ימים, והיה לי משעמם מאוד, ורק בערב הפופ היה מגיע ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא אליו.

אחרי זה חזרתי למשפחת מדביד. זאת הייתה תקופה שהצבא הרוסי "הצבא האדום" התקרב לפשמשיל והגרמנים החלו לברוח.

שנה לפני סיום המלחמה, בשנת 1944, שוחררתי על ידי הצבא הרוסי. האנשים עדיין פחדו שהגרמנים יחזרו לפשמשיל, אבל לשמחתי זה לא קרה. היהודים לאט לאט החלו לחזור לבתיהם.

כל מי שניצל חיפש קרובים. היות ואימא ואבא שלי ידעו איפה אני נמצאת, ולא באו לקחת אותי, הבנתי שהם נספו ושהם לא יבואו כבר מעולם.

אחרי תקופה מה הגיעה למשפחת מדביד, בת דודה שלי צשיה ולקחה אותי לביתה.

לא שמחתי כל כך לבוא איתה מפני שלא ממש הכרתי אותה והיה לי קשה לעזוב את משפחת מדביד. אבל בתור ילדה ממושמעת עשיתי מה שאמרו לי. היא חיה עם אבא שלה שהיה דוד שלי. אחרי זה הגיע עוד דוד אחר שלי וככה נדדתי מדוד אחד לדוד שני, ואחרי זה הגעתי לדודה שלי שחיה בעיר קרקוב עם ביתה

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *