סימון וייל , בת 17 , עובדת במטבח של חיילי ס.ס בברגן בלזן

336

“אחרי צעדת המוות שעברנו ממחנה אושוויץ-בירקנאו הגענו לברגן בלזן בינואר 1945 . בברגן בלזן לא היה שום ארגון מנהלתי, שום מזון , שום טיפול רפואי , וכן היה מחסור במים , לאחר שרוב הצינורות התפוצצו, ואם לא די בכל אלה כדי לאמלל את צללי השלדים שתרו אחרי אוכל , פרצה במחנה מגפת טיפוס. רק בקצה של ברגן בלזן היה מחנה משנה של  הס.ס . עם מטבח אוכל ומים. אבל לשם לא הגיעו יהודים.

בברגן-בלזן רצה הגורל שאפגוש שוב את ה- Lageralteste  , אותה פרוצה זקנה שכבר הצילה פעם את חיינו בבירקנאו. היא הלכה בעקבות מנוסת הבהלה של המחנות והפכה לממונה על מחנה ברגן-בלזן. היא זיהתה אותי מיד וביקשה ממני לבוא  אליה למחרת בבוקר לפני תחילת היום, מה שאכן עשיתי.  היא מיד שלחה אותי למטבח של אנשי הס.ס.

המחווה החדשה הזאת ללא ספק הצילה אותנו ממוות ברעב, כפי שאירע לרבים אחרים. יחסה של אותה אישה נותר תמיד בגדר תעלומה. בימים שלאחר השחרור נודע לי שהבריטים תלו אותה.

כל היום נאלצתי נאלצתי  לרסק תפוחי אדמה עד שכפות ידי דיממו. שקדתי על עבודתי בכוחות אחרונים, כי יותר מכול חששתי שיסלקו אותי מהמטבח הזה שבו , למרות הפחד שלי ותנועותי המסורבלות, הצלחתי לא פעם לסחוב קצת אוכל עבור אמא ומילו. פעם אחת נתפסתי על ידי  חייל ס.ס כשגנבתי קצת סוכר. הוא הסתפק בנזיפה חמורה לפני שנתן לי ללכת , עם הסוכר.

העבודה במטבח היתה מפרכת כמו החיים במחנה כולו. בשבועות האחרונים ישנתי בקושי שעתיים-שלוש בלילה, בגלל האזעקות הבלתי-פוסקות. היינו יוצאות מהמטבח בשעות כה מאוחרות שהייתי נרדמת בהליכה. ההפצצות הלכו ותכפו ומנעו לא פעם את שובנו לצריף, שם בקושי היה מקום להשתרע או אפילו לשבת , בבוקר היינו קמות לפני אור היום כדי להיות מוכנות לצאת לעבודה עם שחר, מותשות מן המחסור בשינה אבל מתאמצות בכל מחיר שלא להתבלט, כי עבודה במטבח ה.ס. ס. העניקה איזהשהו ביטחון קלוש של נמות ברעב. אמא היתה כבר מוחלשת מאד מן הכליאה במחנה, העבודה הקשה וצעדת המות המתישה דרך פולין צ’כיה וגרמניה. מחלת הטיפוס לא איחרה להכות בה. למרות האוכל המועט שהצלחתי לגנוב כדי לחזק אותה , מצב הידרדר מאד . ללא תרופות וללא רופאים , לא הצלחנו לטפל בה. היא מתה ב15 במארס 1945 , בשעה שעבדתי במטבח הס.ס.”

מקור :

 סימון וייל , חיים : אוטוביוגרפיה , הוצאת מטר  , 2010

 על סימון וייל :

סימון וייל נולדה בשנת 1928 בעיר ניס שבדרום צרפת למשפחה יהודית אתאיסטית וגדלה כילדת תפנוקים אהובה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתהפכו חייה וחיי משפחתה על פיהם וסימון וייל מתארת את הזוועות שחוו היא ובני משפחתה במחנות הריכוז.

זמן קצר אחרי שובה מן המחנות נרשמה סימון ללימודי משפטים, נישאה וילדה שלושה ילדים, אבל לא ויתרה על שאיפותיה ופתחה בקריירה מקצועית ופוליטית מצליחה וארוכת שנים שבמהלכה כיהנה כשרת הבריאות בממשלת צרפת בשנים 1974 עד 1979, השנה שבה נבחרה גם לנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי.

 בשנים 19841993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט.

ב-2010 זכתה לכבוד ולהוקרה על פעילותה כנבחרה לאקדמיה הצרפתית והייתה לאישה השישית בלבד שבאה בשעריו של המוסד היוקרתי בן מאות השנים..

וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90.

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *