סיפורה של חיה אדלמן

539
נולדתי בשנת 1939, ברוטרדם שבהולנד. משפחתי מנתה חמש נפשות – היינו שתי בנות ובן. אבא שלי עסק ביהדות בהולנדהוא היה רב, חזן ומורה. הוא המשיך ללמוד בקונסרבטוריון גם בזמן המלחמה, כל עוד התאפשר. בתקופת המלחמה אמא שלי ז"ל עבדה בבית חולים, באפלדורן בהולנד, כדי לסייע למצב הקשה שנוצר עקב המלחמה. היא טיפלה בפצועים מהמלחמה.
גורשנו מהבית שלנו באפלדורן ונדרשנו ללכת לגטו באמסטרדם. קיבלנו את הכתובת המדויקת אליה נדרשנו להגיע ונסענו לשם כל המשפחה – הוריי ושני אחי. בגטו, מהר מאוד לקחו אותי ואת שני אח י לצלב האדום ומשם העבירו אותנו למישהו שפיזר אותנו למקומות שונים.. יאן בוס דאג לפזר 250 ילדים יהודים למשפחות לא יהודיות. פיצלו אותי ואת אחי ולא היינו ביחד. אותי שיבצו אצל משפחה קתולית ללא ילדים, למשך שנתיים. המשפחה טיפלה בי מאוד יפה בכל התקופה הזו , למרות שחליתי כל התקופה במחלת הפוליו והייתי חלשה מאוד. אחותי שהתה בעיירה קרובה, במשפחה מרובת ילדים שגם טיפלה בה יפה ואחי שובץ למנזר ליד אפלדורן וטופל בידי הנזירות. בסוף המלחמה, אחרי שהסתירו אותנו במשך שנתיים, היה מאוד קשה למשפחות להיפרד מהילדים שהסתירו בתקופת המלחמה. ועוד יותר קשה היה לזוג ששמר עלי, להם לא היו ילדים והם החשיבו אותי כבת. את ההורים שלי העבירו יחד למשפחה באמסטרדם והמשפחה הזו הסגירה אותם לגרמנים ולכן לקחו אותם לוסטרבורק, מחנה ריכוז הולנדי , ומשם העבירו אותם לברגן-בלזן. במחנה אמא שלי כל הזמן ניסתה לעזור לאנשים שהיו חולים ובסוף היא נדבקה בעצמה ונספתה מטיפוס בינואר 1945 , כש יה יתה רק בת 31. במאי 1945, שלושה חודשים אחרי, אבא שלי היה בין אחד הראשונים שהצליחו ל ובר ח משם. הוא גנב אופניים והתחיל לנסוע ולחפש איפה הוא ומי הוא
אבא שלי הצליח למצוא אותנו דרך הצלב האדום, למרות שברישומים שלהם השמות ותאריכי הלידה שלנו לא היו מדויקים. חזרנו עם אבא לתקופה קצרה לאפלדורן. אבא שלי קיבל עבודה בקהילה היהודית בהנסחדיי ואנחנו היינו צרכים ללכת לבית הספר. גדלנו בלי אמא, אני לא יודעת איך זה לגדול עם אמא, או עם סבא וסבתא. המצב לא היה פשוט ובכל החופשים הייתי צריכה לעבוד, למשל כדי לקנות לעצמי בגדים.
אחרי שנים, כשכבר הייתי נשואה והיו לי ילדים התחלתי יותר להתעניין בתקופה הזו של חיי. הסתבר שראש העיר של אמסטרדם גם היה בעיירה בה הוסתרתי בזמן המלחמה. מתוך המאתיים חמישים ילדים שהוסתרו ע"י הצלב האדום, היו ילדים יהודים שנותרו תקופה ארוכה אצל המשפחות כיוון שהוריהם לא חזרו בסוף המלחמה. אחד מהילדים שנשאר תקופה ארוכה אצל המשפחה שהסתירה אותו ושמר איתה על קשר הדוק, החליט לנסות לאתר את המאתיים חמישים ילדים שהוסתרו כדי שיוכלו לתת לעיירה הזו מתנה כאות תודה. בגלל שכל הילדים שהוסתרו היו אמורים להיות בוגרים הוא חשב שבאמת יתכן שיוכל לגייס אותם להגיע לעיירה. הוא הצליח לאתר חלק מהילדים בזכות הרשימה שהיתה ליאן בוס והצלב האדום. אני ידעתי שאני צריכה להגיד תודה אז טסתי להולנד, יחד עם אחותי מארצות הברית שגם הוסתרה באזור. חלק מהילדים שהוסתרו באמת הגיעו לעיירה וכולנו תרמנו כסף ליצירת פסל בצורת מגן דוד ממנו יצאו מים עם מספר שמות, כדי להגיד תודה לעיירה הזו אחרי הרבה שנים. שבועיים אחרי שחזרתי לישראל קיבלתי מכתב מאדם שלא הכרתי שהציג את עצמו כבן דוד של המשפחה שהסתירה אותי. הוא אמר שהוא נכח בפארק, במעמד בו השתתפתי. הוא סיפר שבמעמד שהיה הוא קיווה למצוא את הילדה בת החמש עם הצמות שהכיר וחבל שלא מצא אותי , כי הוא זוכר אותי מהשנים שהייתי במשפחה. הוא כתב שאחרי המעמד בפארק הוא הלך לעירייה כדי לבדוק את שמות המשתתפים בטקס ואז הוא ראה את השם שלי שם. הייתי מאוד נרגשת מהמכתב הזה. בעלי הציע שנקנה כרטיסים להולנד ונלך לבקר את המשפחה. פגשנו את הבן דוד בהולנד ושם הוא בישר לנו שהאמא ששמרה עלי במלחמה עדיין בחיים. לא ידעתי מה לחשוב.. חיים שלמים חיינו בלי אמא.. היא ישבה על כיסא, מאוד מאוד מבוגרת. לצערי היא היתה דמנטית.. אני קראתי לה דודה, ישבתי על ידה ואמרתי לה שחזרתי אליה – לראות אותה. הבן דוד הראה לי את האלבום תמונות שלהם ושם היו שתי תמונות. אחת שלה עם בעלה ואחת שלה איתי. זאת אומרת היא חיכתה לי. אמרתי לאמא הזאת: קלרטיי (השם שלי במהלך המלחמה) חזרה אלייך. שישה שבועות אחרי שראיתי אותה היא נפטרה. הבן דוד שאני בקשר איתו אמר שהיא יח כתה לי.מספר שנים אחרי המלחמה גם ביקרנו את יאן בוס, שכבר היה מבוגר. רצינו לדעת קצת יותר, חשבנו שאולי הוא יוכל לספק לנו פרטים על התקופה ההיא, אבל בזמן המלחמה הוא דאג בעיקר לכך שכל ילד יקבל מקום לשהות , ולא ידע מעבר . יאן בוס קיבל תואר של חסידי אומות העולם ביד ושם.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *