סיפורה של מאשה – 9 חודשים ביער

505

מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין)

 

  

בת 10 בזמן האירועים

 

ב-1932 נולדתי בעיירה קאמין-ק. הייתי הבת הבכורה במשפחה. היו לי שני אחים ואחות: מוישל'ה, דבורהל'ה ומרדכי ליפא, האח הקטן. גרנו יחד עם סבתי מצד אִמי. הלכתי לגן-ילדים, ובת שש התחלתי ללמוד בבית הספר העברי בעיירה, 'התחייה'. זכור לי כי אפינו מצות בערב פסח תש"ב, 1942. ייבשנו קליפות של תפוחי אדמה. בלילות ובימים שהגביטסקומיסר נמצא בהם בגטו, יצאנו לרחוב הראשי. הייתי ילדה סקרנית ורצתי החוצה. אבי לא נהנה מזה, כי סיפרתי לו על גרמני שהרג מישהו. מאז אסר עליי לצאת כאשר הגרמנים נכנסו והשתוללו בגטו. ככל הזכור לי, שם הרחוב בפולנית היה אוגרודובה – רחוב הערוגות. לא תמיד סיפרתי לאבי את מה שראיתי. לאחר שהמחבואים היו מוכנים, אבי דאג להכניס לתוך כל מחבוא מזון, מים ושמיכות. הכניסה לתוך המחבוא הייתה בזחילה, דרך מקום חשוך.בערב שלפני "האקציה הגדולה" באוגוסט 1942 הייתה תחושה כי עומד לקרות משהו רע. אבא אסף אותנו ואסר עלינו לצאת מהבית. בבוקר אותו היום הכריזו הגרמנים כי על כל היהודים לצאת מהבתים ולהתפקד; אבי אמר: "אנחנו לא יוצאים החוצה, יש לנו מחבוא." לכל המשפחה המורחבת מצד אִמי היה ידוע כי יש לנו מחבוא, וכך קרה שמנינו כשלושים איש במחבוא. בן-דודי, יצחק שפירא, היה אִתי במחבוא. נדמה לי שגם משפחת קלורמן, האב והאם, היו אצלנו במחבוא. באותו הבוקר, כשרוב האנשים היו במחבוא, סבתי ושני אחיי הקטנים היו מחוץ לו.היו כמה מחבואים בבית, ובהם גם מרתף קטן ועליית גג. סבתי ביקשה מאבי להעלות אותה ואת אחי ואחותי הקטנים לעליית הגג. אחי היה כבן שנה או שנה וחצי, ואחותי כבת שנתיים וחצי. "תראה," היא אמרה לו, "כל המשפחה שלי נמצאת פה. אם הילדים יבכו, הגרמנים ייקחו את כולם. לכן כדאי ששני הילדים הקטנים יהיו אִתי." אבא עזר לה לעלות למעלה עם שני הילדים הקטנים, כמו שביקשה. סבתא הכינה מעדן ג'לי ולקחה אותו אִתה למחבוא. אימא הייתה במחבוא, אבא היה אחרון ואני נכנסתי אִתו. אימא הייתה המומה. באותו היום, ה-10 באוגוסט 1942, ישבנו במחבוא יום שלם. בינתיים שמענו את הצעקות של הגרמנים, את היריות ואת הבכי של האחים שלי. שמענו איך הגרמנים באו והורידו מהמחבוא את הסבתא ואת שני האחים שלי. ישבתי ליד אימא; היא לא דיברה מילה והעיניים שלה כבו. התחבקנו חזק ואף אחד לא דיבר. כולם פחדו. לכל המשפחות היו ילדים, אבל כולנו נשארנו בחיים באותו המחבוא. באותו היום שמענו דפיקות חזקות מאוד ולא ידענו בדיוק מה התרחש. לפנות ערב שמענו יהודים חוזרים לבתיהם ואת המילים: "יהודים, יהודים, זה כבר אחרי הכול." נשארנו כשעה נוספת במחבוא, ואז אבי ושבח ברגמן, החתן של יצחק פלוט השו"ב [השוחט ובודק], יצאו לראות מה היה פשר הדפיקות ומי נשאר. כעבור זמן קצר חזרו וסיפרו לנו כך: "הייתה אקציה קשה ביותר. הדפיקות שנשמעו כל כך חזקות וקרובות, היו יריות שהרגו אנשים רבים. הגרמנים הקטינו את הגטו ביותר מחצי והקימו גדר חדשה." הבית שלנו נמצא עתה מחוץ לגטו, ובו המחבוא וכל הניצולים.באותו הערב היו אִתנו במחבוא המשפחה של דוד יצחק פלוט ואשתו, שיינה חיה; שבח ברגמן, אשתו שרה ושלושה ילדים – ישכה בת-גילי, לייזרק'ה בן הארבע-חמש ועוד ילדה ושמה רחל; נמצאה אתנו משפחת קלורמן (למעט שמואל אבא קלורמן. ככל הנראה הוא הצטרף לפרטיזנים) – התאומים גולדה ולֶמֶל, מאשה בת-גילי, שייעל'ה והרשל'ה (בני שש וארבע).באותו הערב, או למחרת בבוקר, יצאנו מהמחבוא. חיפשנו מקומות חדשים. לאראינו אף אחד, למעט בן-דודי. ככל הידוע לי, לא נשארו ילדים בקאמין-ק אחרי האקציה הזו – למעט אלה שהיו במחבוא. כל אחד הלך לחפש לו בית. אבי הלך לחפש בית עם מרתף. ייתכן כי הבית החדש שמצא היה ביתו של הפרוון לשעבר. אימי השתנתה לגמרי. צערה היה עמוק וחזק. כיום, כאם, אני יכולה להבין אותה. במחבוא שהיינו בו נשארנו בחיים, והנה, כמעט מול עיניה, נלקחו אימה ושני ילדיה ונרצחו. היא הייתה שרויה בצער רב. אחי, אבי ואני נותרנו בחיים ושניים מילדיה נרצחו.באקציה הזו נרצחו מרבית יהודי העיר., ככל הידוע לי, ממשפחת אבי לא נותר בחיים אף אחד; רק ממשפחת אימי נשארו בחיים. סבא וסבתא, דודים ודודות – כולם נרצחו. אבא מצא את הבית, ולמחרת בבוקר אמר לאימי ולאחי: "אנחנו צריכים להיות במרתף." לא נותר בחיים אף ילד בגילנו, ויהיה מאוד לא נעים לאנשים לראות ילדים בגטו – בייחוד הורים שילדיהם היו חברים שלנו. במשך כל הקיץ, כשלושה חודשים, שהינו במרתף. אחי גם היה חולה, אך אני תפקדתי היטב. נשארנו שם עד ל-2 בנובמבר 1942. אימא טיפלה בנו והייתה אִתנו במרתף. לא ראיתי אף אחד מהניצולים האחרים. באותו היום אבא בא הביתה והסתודד עם אימא. הוא אמר לה: "בואי נברח." התחושה הייתה ששוב צפוי לקרות משהו רע. הם הסתודדו ודיברו. אימא אמרה לאבא: "איני יכולה, קח את מַאשָהלֶ'ה ותברח אתה." הם המשיכו להסתודד. חלק מהשיחה זכרתי, ובחלק אחר ממנה נזכרתי רק ב-1989, בקיבוץ דפנה . אבא אמר לאימא: "תראי, הייתי אתמול בערב במחבוא בביתנו. הגרמנים לא גילו אותו. יש שם אוכל ומים לשבועיים. רופפתי קרש מהגדר שהקימו הגרמנים מול הבית." ביתו של ארצ'יק סוקול היה בתוך הגטו. בינתיים הוא התכונן לברוח אִתי. אבא הוסיף ואמר: "אם את לא רוצה להישאר במחבוא, תברחי עם משפחת קלורמן." הוא התכוון למנוחה קלורמן, אחות אִמי. הקלורמנים היו עשירים מאוד והיו להם ידידים. הם תכננו לברוח לדוביצק, והאמינו כי הידידים יצילו אותם. אבא שלי אסף מהבית תמונות. אימא הלבישה אותי בשמלה נוספת, ואבא לקח ז'קט מיוחד עם כיסים, ניגש אליי ואמר לי: "בואי." יצאתי מהמרתף, ואז נפקחו עיניי אל השמש ואור היום. לא יכולתי להסיר את עיניי ממראה השמיים. היה כבר בוקר, ונהניתי מהאוויר הטרי. אבא אמר: "בואי, אין זמן, מהר." המרחק לא היה גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי משער הגטו. הלכתי עם אבא במהירות ויצאנו מהשער. התחלנו ללכת בדרך אל תחנת הרכבת. בדרך פגשנו את למל, אחיו של אבא קלורמן. אבא שלי קרא ללמל לבוא אתנו. המשפחות שלנו היו קרובות זו לזו; בכל יום שישי באו הילדים לסבתא שגרה אִתנו. התחלנו ללכת והגענו לפאתי הכפר ורחִי. אבא שלי היטיב להתמצא בסביבה. הוא ניסה לחפש ביער חוטורים, משקים חקלאיים. הוא חיפש אחר אנשים טובי לב, אנשים שיסכימו להלין אותנו. נדמה לי כי כולם סירבו. איני זוכרת אם התחלנו ללכת ביום ראשון או שני. הסתובבנו בין חוטור לחוטור. בלילה הלכנו ממקום למקום וביום התחבאנו. כך היה עד לבוקר יום שבת. ביום זה החליט אבי להביא את שלושתנו לבית לא גמור בלב היער. נדמה לי כי שם האיש שגר בו היה קרפצ'וק, אך איני בטוחה בכך. איני יודעת מי טיפס קודם לעליית הגג. בכל אופן הם העלו אותי אל מתחת לרעפים, לעליית הגג שהייתה מתחת לגג המשופע.באותו בוקר התחיל אבא לעשות לי "שטיפת מוח". הוא אמר לי: "את ילדה נבונה, את צריכה לחיות ואת תחיי. תדעי, אני והבן-דוד שלך רוצים לראות מה קרה בגטו. רוצים לראות מי נשאר בחיים, איפה אימא ואיפה מוישל'ה. יש לך קרובים באמריקה, בארגנטינה ובארץ-ישראל." אחרי כל חיסול חזרו הנותרים בחיים לגטו, והוא רצה לראות אם נותר שם מישהו. הוא אמר כי בביתנו היה חבוי כסף, והוא נתן לי את המיקום המדויק. בנוסף לכך נותר רכוש של המשפחה חבוי אצל כמה משפחות. "אנחנו נמצאים ביער, במרחק של 20 קילומטרים מקאמין-ק. מדובר במרחק של יום הליכה ברגל. יש לי את הז'קט הזה, ובו תמונות של כל בני המשפחה וכסף תפור בתוכו. את צריכה לחיות ואת תחיי. חוץ מזה, את זוכרת את האישה שרצתה פעם להציל אותך? שילמתי לה והיא תציל אותך. היא גרה במנסרת עצים [טרטק] במרחק של חמישה קילומטרים מפה." השיחה נמשכה במשך כל היום, ואבי לא הרפה. הוא גם אמר לי: "תדעי שיש לך גם בן-דוד בפרטיזנים." בן הדוד היה שמואל אבא קלורמן, אחיו של למל שנמצא אִתנו. בשלב מסוים הוא אמר לי: "שנינו, בן-דודך ואני, נרד מפה, ואחר כך גם את תרדי. אם אשאר בחיים, אני אמצא אותך. הקשיבי היטב לדבריי. את תקפצי אחרינו ותעמדי בזווית מסוימת, וכך תוכלי להקשיב לרעש של עמודי הטלגרף. אחרי שתשמעי את הרעש ותמצאי את העמודים, אל תאבדי אותם. לכי בעקבות עמודי הטלגרף, והם יביאו אותך למנסרה."הוא הסיר מעליו את הז'קט עם כל התמונות והלביש אותי. בז'קט היו גם פרוסות לחם ומטבעות זהב. איני חושבת שהספקתי להגיד להם משהו. הוא ובן-דודי קפצו לפניי. הבנתי שלא עשיתי "עסק טוב". נשארתי לבדי על הגג, ועדיין לא עיכלתי את משמעות הדברים. בתחילה הייתי בהלם, אך יותר ויותר גאה בי הכעס. עדיין לא יכולתי לתאר לעצמי כי אבא השאיר אותי לבדי ביער. ידעתי שאבא אהב אותי מאוד. בכל זאת הייתי צייתנית ועשיתי בדיוק מה שאבא אמר לי לעשות. הסתכלתי, עמדתי על הגג וקפצתי. פתאום הייתי לבד ביער. זה היה ערב. הכוכבים היו גבוהים ונצצו הרחק בשמיים. פחדתי מאוד. עמדתי בזווית שאבא אמר לי והתחלתי להאזין. נדמה היה לי שמאחורי כל עץ הסתכל עלי זאב, ובכל זאת עשיתי כמו שאבא אמר. האזנתי לעמודי הטלגרף. התקרבתי לעמוד הראשון, הקפתי אותו בשתי ידי ובוודאי בכיתי. שוב האזנתי וכך התקדמתי עם עמודי הטלגרף. הגעתי לפתח הבית והמנסרה של האישה. לאישה לא היו ילדים משלה.

דימיתי לראות מכל עבר זאבים ודובים. ברגע הראשון היא הכירה אותי, זכרה את כל הסיפור ויצאה לדבר עם בעלה או עם חברותיה. היא חזרה אליי וסיפרה כי כביכול קיבלה מכתב מאבא; הכול בסדר, ואני צריכה לחזור. למעשה, היא אמרה כי אינה יכולה להחזיק אותי וגירשה אותי. ייתכן שלנתי שם לילה אחד, ולמחרת היא גירשה אותי. נתנה לי בקבוק תה ופרוסת לחם, והראתה לי את הדרך הראשית. זה קרה במוצאי שבת, פחות משבוע מאז האקציה האחרונה בקאמין-ק. מאז עשיתי את דרכי לבד.לפי מה שאבא אמר לי, המרחק מהכפר ורחי לקאמין-ק הוא 22 קילומטרים. הדרך הייתה דרך עפר. הייתי לבושה במקטורן של אבא והתחלתי ללכת. זה היה יום ראשון בבוקר. בינתיים השמש עלתה, גשם לא ירד עוד ועגלות נסעו מהכפר אל העיר. ייתכן שהגויים ידעו כי הגטו חוסל. הם ראו אותי והתחילו לשמוח לאיד, לעגו לי והִכּו בשוטים. אני הלכתי בצד הדרך. הם אמרו כל הזמן: "יהודיה, תסבלי עוד, במילא יהרגו אותך." כך הלכתי במשך יום שלם, עד לשעות הערב. לפנות ערב הגעתי לפאתי העיר. בכניסה לעיר הייתה מנסרה אחרת. לפני שנכנסתי למקום, ראיתי בתוכו אוקראינים וגרמנים; הם הפכו כל קורה וכל עץ. עמדתי והסתכלתי ואמרתי לעצמי: "מה הם עושים שם? הם בטח מחפשים יהודים. למה אכנס ישר לידיהם?" הסתובבתי ופניתי לאחור.התחלתי שוב ללכת ונכנסתי לכפר בפאתי העיר. בכפר זה היו אנשים רעים מאוד. היו אלו מקומות שלא ביקרתי בהם לפני המלחמה. התחלתי ללכת בתוך הכפר וקמצתי את האגרופים. דפקתי על החלונות וקראתי: "תכניסו אותי כדי שאוכל להתחמם." כולם סירבו. בערך מהבית העשירי שדפקתי בחלונותיו יצא ענק (כך הוא נראה בעיניי; הייתי ילדה קטנה עם צמות ארוכות). הוא הסתכל עליי שיכור כלוט, לקח אותי ושיחק בי כבכדור. הוא העיף אותי באוויר, ואני נפלתי וקמתי על רגליי שוב ושוב. השכנים יצאו לראות במה מדובר. הם עמדו והתבוננו. אחרי שנאסף קהל רב, הוא אמר לי: "עכשיו תצטרכי לבחור איזה מוות את רוצה. או שנחנוק אותך, או שנשרוף אותך או שנתלה אותך סתם." הוא הביא מיכל עם נפט וזרדים. באותו הרגע חזרתי לחושיי. אמרתי לו כך: "שמעתי שהגרמנים נותנים פרסים עבור כל יהודי. תחזיר אותי לעיר ותקבל פרס." נדמה לי כי אמרתי לו שהפרס הוא קופסת סיגריות. הוא הסכים. בינתיים הוא גילה אצלי את הבקבוק והאוכל שהיו לי, והתחיל להתווכח אִתי. אני אמרתי לו שאני פרטיזנית. לבסוף הוא שאל אותי: "תגידי, חזיר אכלת פעם?" אמרתי לו: "לא, אצלנו לא אכלו חזיר." הוא אמר לי: "עכשיו תאכלי חזיר." אמרתי לו: "אתה רוצה להרוג אותי, למה לך?" והוא השיב: "כי אני רוצה". באו ארבעה בריונים, השכיבו אותי ודחפו משהו בכוח לפה שלי. אינני יודעת אם זה היה חזיר או לא.הקושי הגדול ביותר נבע מעצם היותי לבדי. מהרגע שנעזבתי, הייתה הרגשה כבדה מאוד בלִבּי. כעסתי, חשתי עלבון צורב. "הנה אני הולכת למות," חשבתי, "ואפילו את המוות אפגוש לבדי." הייתי עייפה מאוד, ונרדמתי מתוך מחשבה שלמחרת בבוקר אני הולכת למות. כשהזיתי, חלמתי על סבתא שלי – אותה הסבתא שהלכה עם שני האחים אל המוות, סבתי מצד אִמי. היא פינקה אותי מאוד. חלמתי כי אני מדברת אִתה: "סבתא, את יודעת מה קרה לי? הכריחו אותי לאכול חזיר." היא ליטפה לי את הלחיים ואמרה: "אני יודעת הכול ואני שומרת עלייך." באותו הרגע שמעתי דפיקות בחלון. השיכור שהתעלל בי אמר לי: "בואי, הולכים העירה למסור אותך לגרמנים." מאותו הרגע שהתעוררתי מהחלום, החלטתי כי אני רוצה לחיות ולא למות. אבא אמר לי שאני צריכה לחיות, וגם סבתא אמרה לי שהיא שומרת עליי ואני צריכה ורוצה לחיות. אבל איך אעשה זאת? באותה השנייה החלטתי לעשות ההפך ממה שיגיד לי הגוי.יצאנו החוצה, עמדתי בזווית מסוימת והחלטתי שאלך בכיוון ההפוך ממה שיאמר לי. הוא קרא לי, ואני העמדתי פנים שאיני שומעת. בינתיים באו ועמדו מסביבי עשרה כלבים. הפסקתי לשמוע את קולו, ויצאתי מהכפר כשהכלבים מלווים אותי. הם לא עשו לי דבר, נדמה היה ששמרו עליי. שמרתי בלבי את הדברים שאמרה סבתי. עד היום אני אומרת כי סבתא שומרת עליי. שנים רבות לא סיפרתי את החלום הזה, אבל הוא תמיד מלווה אותי. הגעתי שוב לדרך הראשית שהכרתי מיום אתמול. זה כבר היה יום שני. הלכתי יום שלם וחזרתי לכפר ורחי. כבר לא נכנסתי למנסרה בכניסה לכפר והמשכתי פנימה. הצגתי את עצמי כנכדה של סבא מצד אבא, דוד דרייצין. לסבא הייתה טחנת קמח. ביקרתי שם בקיץ אחד עם אבא, לפני המלחמה. אנשי הכפר סירבו להכניס אותי לבתיהם, ופה ושם זרקו לי פרוסות לחם.מאותו היום ואילך, במשך כשלושה שבועות עד לסוף נובמבר 1942, לא ידעתי לאן אני הולכת. הלכתי בכל שביל שראיתי. חששתי פן אלך לאיבוד ביער. במשך היום מצאתי בשדות מקומות, ובהם אלומות קש. בחרתי לי מקום כזה לקראת הלילה, ישבתי שם עד הבוקר ובבוקר התחלתי שוב ללכת. באותם ימים הייתי סבורה כי הרחקתי לכת; אולם התברר לי כי כל אותה העת הייתי באותה סביבה. מדי פעם נכנסתי לדיר חזירים, מקום שעורר בי גועל. פעם אחת, כשהייתי בדיר כזה, שמעתי פרטיזנים שבאו לקחת חזירים. הם נכנסו, ואני התלבטתי אם לחשוף את עצמי בפניהם. הם יצאו, ואני נשארתי במחבוא. כשהם עזבו, ראיתי אור בבית קרוב. נכנסתי לבית וקיבלתי כוס חלב חם. אנשי הבית סיפרו לי כי פרטיזנים הגיעו למקום. בכל אותו הזמן התלבטתי אם כדאי היה לי לגלות את זהותי האמיתית. עם הזמן התרגלתי להליכה. אנשי הכפר ידעו שיש יהודיה קטנה, "ז'דיניה", המסתובבת באזור. לפתע עצרה עגלה, והעגלון אמר לי: "תעלי." מובן שעליתי. הוא אמר: "תראי, אני יודע מי את. אני אביא אותך לכפר של שטונדיסטים, ואולי הם יצילו אותך." מובן שהסכמתי, ואפילו שמחתי להצעתו. הוא הביא אותי לכפר קרפילובקה, לביתו של ראש הכת השטונדיסטית. הגוי שיצא לקראתי היה אדם נשוא פנים, והוא הכניס אותי לביתו. הוא הושיב אותי ליד השולחן והכין לי מרק חם. אכלתי ואכלתי עוד ועוד. הגעתי לביתו לאחר חודש שלא אכלתי בו שום דבר חם. הוא נתן לי אוכל לשבוע. כשגמרתי לאכול, הוא התחיל לשוחח אִתי. לבסוף, הוא הוציא את הברית החדשה ושאל אותי: "את יודעת מה זה?" השבתי בשלילה. הוא התחיל להקריא לי סיפורים מהברית החדשה על השליחים, ואני האזנתי. לבסוף, לאחר שהוא סיים, אמרתי לו: "אתה יודע מה? כל מה שאתה הראית לי אינו נכון." הוא הסתכל עליי ואמר: "ילדה, למה את אומרת כך?" השבתי כי בביתי היה רק התנ"ך, ומעולם לא שמעתי את הדברים האלה. הוא היה המום מדבריי. לבסוף הוא אמר לי: "אם את רוצה שאני אציל אותך, את חייבת לקבל את האמונה שלי." הוא הופתע מאוד מאמונתי החזקה.אמרתי לו במפורש: "בשום פנים ואופן לא אקבל את אמונתך ולא אשתמד. אם עליי למות, אמות כיהודיה ולא אשתמד." הוא אמר: "תחשבי בלבך מה שאת רוצה." הוא היה איש גבוה, מכובד והקרין טוב לב. אני ישבתי לפניו, בכל גופי כינמת, ומצבי היה נורא. הכינים אכלו את הגוף בצורה שלא תיאמן. ובכל זאת, הייתי גאה ביהדותי. לבסוף הוא אמר לי: "אני מצטער מאוד, אני חייב לשלח אותך ואיני יכול לקבל אותך בביתי." יצאתי מהבית ושוב התחלתי ללכת. באותו כפר היו גם פרבוסלבים. המשכתי ללכת ולדפוק על חלונות. אף אחד לא פתח לי את הדלת. לפנות ערב הגעתי לבית, וממנו יצאה אישה ואמרה לי: "אני יודעת מי את. חכי פה בחוץ, וכאשר יחשיך לגמרי אכניס אותך לביתי כדי שתוכלי להתחמם קצת". חיכיתי. היה שם זקן עיוור ששאל אותי שאלות. היא יצאה והכניסה אותי הביתה, ואמרה לי כך: "תראי, אני פשוט מרחמת עלייך. יש לי ילדה בגילך, ואני יכולה לדמיין לעצמי מה יכול היה לעבור עליה במצב כזה. דעי לך, אצלי בבית גרה מורה מפולטווה האוהבת מאוד גרמנים ואסור לה לדעת שאת נמצאת אצלי."בביקורי ב-1989 לא מצאתי את הבית. ב-1991, בפעם השנייה שנסעתי לקאמין-ק, מצאתי את הכפר ואת הבית וגם את הילדה שהיא בגילי היום. לא מצאתי את האישה. הילדה שאלה: "מה היה הדבר הראשון שביקשת מאימא שלי?" והיא הזכירה: "הדבר הראשון שביקשת היה שייפסק הגירוד בראש."הגעתי לביתה בסוף דצמבר 1942. היו לה בן ובת, ושמותיהם פבלוּק ו-וַסְקָה. באותו הערב היא גזרה את צמותיי, החליפה את בגדיי והעלתה אותי למקום הנמצא מעל לתנור כדי שאוכל להיחבא בו. הייתי שוב בבית חם ולא לבד. התקשיתי להאמין כי אני חיה במציאות. האישה שקיבלה אותי חשבה כל הלילה מה לעשות. למחרת בבוקר היא הכניסה אותי לסוכה ובה הרבה חרכים, ואמרה: "אסור שמישהו בכפר יֵדע שאת אצלי. רק בני ובִתי יֵדעו שאת אצלנו. אני אכניס אותך בבוקר ואוציא אותך בערב. אסור לך להקים כל רעש." באותו היום הסתובבתי בכפר, ואנשים ידעו שאני נמצאת. היה לי קשה מאוד לשבת במקום אחד לאחר שהתרגלתי להסתובב ממקום למקום. בהתחלה העליתי בזיכרוני את כל השירים שזכרתי. אחר כך התחלתי לתת לעצמי משימות שהצריכו מחשבה. מניתי בראשי עד 500 ועד 1,000. אם טעיתי בספירה, התחלתי שוב. עשיתי את כל הדברים האלה בדממה גמורה. הייתי שם שלושה או ארבעה חודשים, וכך עברתי את כל חודשי החורף הקשים ביותר – מדצמבר 1942 ועד לפברואר ואולי אף למארס 1943. לאישה הזאת יש חלק חשוב בהישרדות שלי. אבא "שטף את מוחי" שאני צריכה לחיות, סבתא אמרה לי בחלום שהיא שומרת עליי והגויה שמרה עליי במציאות.גם כשהייתי שם, חשבתי לעצמי: איך אבא ימצא אותי? איך בן-דודי יֵדע שאני קיימת? לכן החלטתי כי אני צריכה לחדד את השמיעה שלי. בנוסף למשימות הדמיוניות הקשבתי לכל רחש מבחוץ. לא שמעתי את קולות האנשים שקיוויתי לשמוע. בחורף נחלצתי בנס ממצבים קשים. באחד הימים הייתה פשיטה של גרמנים. האישה עוד לא הספיקה להכניס אותי לתוך המזווה, והגרמנים הגיעו לכל מקום. אני עוד הייתי מעל התנור (הפקלוק). לפני העלייה לתנור היה חפץ דמוי מיטה. הגרמני עלה, הסתכל וראה אותי. הוא שאל לזֵהותי, והיא אמרה: "זאת הבת שלי, היא חולה בטיפוס." הוא שמע את שמה של המחלה הקשה והמידבקת וברח. ניצלתי שוב. הגרמנים עזבו את הכפר. במקרה אחר האישה הכניסה אותי לביתה. כבר הייתי על הפקלוק, ופתאום הגיעה המורה [מפולטווה]. פחדנו גם מהמורה, והיא עלתה מהר לפקלוק. הגויה התעשתה. היא כיבתה את הזרדים שדלקו בתנור, עלתה על הפקלוק ונשכבה עליי במלוא כובד משקלה. אני התחלתי להתנשם והמורה שאלה: "מה הרעש הזה?" הגויה אמרה: "כנראה החתול חולה". המורה שמעה וברחה מהר. בפעם אחרת באה לבקר אותה דודתה. הדודה סיפרה לה כי אצלה התחבא יהודי, והגויה אמרה: "אצלי יש יהודיה." הדודה אמרה: "אולי זה אבא שלה." באה אלי הגויה ואמרה לי: "תכתבי מי את." כתבתי באידיש את הייחוס שלי, מסרתי לגויה והיא מסרה לדודתה. הגויה הלכה לכנסייה, והבן נהג להכות אותי. הוא היה בן 14 ופחד מאוד. הוא ידע כי אם אתגלה, יהרגו את כולם. כאשר נפגשתי עם הבת ב-1991, התברר לי כי אף אחד לא ידע שאני נמצאת שם.פעם נוספת באו גרמנים, והגויה לא ידעה מה לעשות. הסכמתי לכל מה שהיא הציעה. ידעתי כי קשה לה מאוד, ואני מכבידה עליה. היא לא ביקשה שום תמורה. היא לא ידעה מה לעשות אִתי והגניבה אותי למרתף עליון; במרתף הזה היו תפוחי אדמה, וגודלו היה כמטר רבוע. על מנת שתפוחי האדמה לא יקפאו היה במקום פתח אוורור בקוטר של 20 סנטימטרים, ואליו הכניסו גחלים לוחשות. היא השכיבה אותי על תפוחי האדמה, שמה גיגית מפח ונעלה את הדלת. במהלך כל אותו היום הסתובבו הגרמנים, והיא פחדה. הפחד הכי גדול שלה היה מה לעשות עם הגופה שלי אם אמות. היה לה ברור כי אני אמות. היא הייתה מאוד דתייה. היא החליטה לפתוח ולראות מה קורה אִתי. היא הרימה את הגיגית וראתה אותי נושמת. רווח לה לגלות שאני בחיים.שוב הכפר היה מלא פרטיזנים. כשהפרטיזנים באו, השתדלתי לשמוע את קולותיהם: אולי אוכל לזהות מישהו שאני מכירה. באותו הערב לא שמעתי כלום. התעטפתי בסמרטוטים כדי שלא אקפא. נכנס פרטיזן לבית. הפרטיזנים נהגו לקחת מזון מהכפריים. נכנס בחור, עדין מאוד במראהו, והסתכל מסביב. הם נכנסו לחדר של המורה והתחילו לדבר אִתה. שמעתי את הקול והרגשתי כי הוא מוכר לי. חככתי בדעתי אם זהו בן-דודי או לא. אחרי עשר דקות החלטתי לקפוץ החוצה מהמחבוא. קפצתי מהפקלוק ופגשתי את אבא קלורמן, בן-דודי. אם יש רגעים בחיים שלא ניתן לתאר אותם, הרי כזה היה אותו הרגע. הנה אני עומדת, עטופה כולי בסמרטוטים, ומולי בן-דודי הלבוש בסגין (מעיל צבאי) וחמוש ברובה. נפלנו זה על צווארו של זה, בכינו ודיברנו. הוא סיפר לי כי הגטו חוסל וכל המשפחות שלנו – יחד עם כל יהודי העיירה – נרצחו. הגויה שמחה מאוד ואמרה: "יופי, עכשיו יהיה עוד מישהו שידאג לך." באותו היום הוא לא לקח אותי יחד אִתו כי הוטלה עליו משימה, אבל הוא הבטיח לקחת אותי או לבקר.תמיד כששבתי ונפגשתי עם בן-דודי, זכר הפגישה ההיא נשאר בינינו. במשך כל השנים, עד לפני כעשר שנים, האמנתי כי המכתב ששלחתי הגיע לבן-דודי. לאחר המלחמה הוא גר בארצות-הברית, ולפני כשמונה שנים הלך לעולמו. שאלתי אותו באותה ההזדמנות: "איך קיבלת את המכתב? " והוא השיב בשאלה: "על איזה מכתב את מדברת?" סיפרתי לו על המכתב, והוא אמר כי מעולם לא ראה אותו. הוא סיפר לי איך הוא גילה אותי. הוא ביקר בבית הזה כמה פעמים, ומשום מה הכפר הזה והמשימה הזאת משכו אותו. כך סיפר: "באחת הפעמים הלכתי לצועניה, למישהי הקוראת בקפה; היא אמרה לי: תתחיל להתמקד בבית שאתה מבקר בו, יש שם מישהו שקרוב אליך." הוא לא ידע את מי הוא מחפש ובמי מדובר.אחר כך הוא שלח מישהו אחר שאסף אותי. הלכנו בלילה, ואני חושבת שעברנו את נהר הסטוחוד (מאה יובלים). אני זוכרת לילה אחד, ובו הלכנו אחרי מישהו על הקרח כי המים היו קפואים. היה גשר צר מאוד, הרגליים נכנסו למים ובקושי הוצאתי אותם. באותו הלילה נפרדתי מהאישה. היא החזירה לי את המקטורן של אבא שלי וסירבה לקבל את הכסף שהיה בו. היא כבר ידעה שכל משפחתי נרצחה. אבא קלורמן סיפר שבדוביצק נרצחה המשפחה שלו. סיפרתי לו על הבריחה של שלושתנו. הוא סיפר לי כי אבי ובן-דודי נרצחו גם הם בדוביצק. הגויה ידעה שרק אני נשארתי בחיים מכל המשפחה.הבת של הגויה סיפרה לי כי אחרי שאימא שלה שלחה אותי, היא בכתה ופחדה שמא יהרגו אותי. היא רק אמרה: "למה נתתי לה ללכת?" הבת סיפרה כי אימה שמרה על הצמות שאותן גזזה על פי בקשתי. אולם הייתה שריפה, והן נשרפו. הצמות היו מלאות בכינים. הגויה חשבה כי אם יינצל מישהו מהיהודים, היא תמסור לו את הצמות.הוא הביא אותי ליער, ובו חייתי קרוב לתשעה חודשים – עד לסוף 1943. הייתה לי שם ידידה טובה. זוג אחד ניסה לאמץ אותי ולטפל בי. היה שם מחנה משפחות, ובו ילדים, הורים וסבים, בצמוד ליחידת פרטיזנים. המחנה היה צִיבִילִנִילאגר, מחנה משפחות. ישנו בתוך זֶמֶלְיָנקה, בקתה מעצים שנבנתה בתוך מחפורת. בן-דודי שלח לי מדי פעם שמלה ארוכה מכותנה, והיה שם זוג אחד שתפר לי שמלה. הוא דרש בשלומי מעת לעת. הייתה שם בחורה ושמה אלקה פוקס ; היא כבר הייתה נערה והיה לה חבר – חברו של בן הדוד שלי. באותו המחנה הייתה משפחה שרצתה לאמץ אותי. יום אחד הם יצאו להביא אוכל ולא חזרו. כנראה שמעו על המקרה הזה בתוך המחנה, ובאו לקחת אותי. אינני זוכרת מי היו האנשים. חזרתי למחנה הגדול והייתי במחנה בזמליאנקה עם אלקה פוקס. היו שם אימא ובת ממנייביץ'. האם תפרה לי שמלה, כי בגדים אחרים לא היו לי.באחד הימים שמעתי שהייתה פשיטה על היער. כולם רצו וגם אני. לרוב הילדים היו קרובי משפחה במחנה. אני הייתי היחידה ללא אף קרוב משפחה. הושיבו על העגלה את הילדים הקטנים כדי למלט אותם מהמקום. המבוגרים רצו, וגם אני רצתי אִתם. ניגשתי לעגלה וביקשתי שייתנו לי לעלות עליה, ולא נתנו לי. היה לי חם מאוד, הורדתי את המקטורן וזרקתי אותו על העגלה. הסתובבתי לאחור וכמעט ראיתי את הרודפים. עברנו בקרחת יער, ואחר כך שוב הגענו ליער. מאז לא ראיתי את אלקה. בערבים כל משפחה התאספה יחדיו, ואני הייתי לבד. הבדידות ליוותה אותי כל הזמן, והדבר הִקשה עליי מאוד. אני זוכרת משפחה אחת, אם ושני בנים; הם הצטופפו והתעטפו יחדיו, והאם סירבה לתת לי להצטופף אִתם. את המקטורן כבר איבדתי, נשארתי תחת עץ ובכיתי. בבוקר שוב חיפשתי שבילים ללכת בהם. מצאתי שביל והתחלתי ללכת בו, והגעתי לבית ובו היה זוג יהודים. בעל הבית הבין שהייתה פשיטה, והוא שאל אותם אם הם מוכנים לקחת את הילדה. הם סירבו. הוא גירש אותם והחזיק אותי במשך שלושה ימים. אחר כך הוא עטף אותי בשמיכה, שלח אותי לדרכי ואמר: "שאלוהים יעזור לך."באחד הכפרים, בסוף 1943, פַנְיָה אספה אותי. פניה עשתה את מה שאני סירבתי לעשות; היא קיבלה על עצמה את הדת השטונדיסטית. היו לה בסביבה הרבה אחים ואחיות שטונדיסטים שהעריצו אותה, כאילו הייתה בִּתו של אלוהים. היא הציגה אותי כבִתה. הקשר שלי אליה היה חזק מאוד. חיכיתי לה בכליון עיניים. התנהגו אליי יפה מאוד, ואני הייתי ילדה טובה וריציתי את כולם. קילפתי תפוחי אדמה וארגתי בנול. באחד הכפרים, באביב או בקיץ 1944, היה חם והתפשטה מגפת הטיפוס. בבית שהייתי בו חלה הבן, ואני גם חליתי. מאחורי הבית הזה היה בית הקברות הנוצרי. בכל כוחותיי התרוממתי מהמקום ששכבתי בו והסתכלתי בלוויות. המחשבה שהכי ציערה אותי היתה: הנה עברתי את כל המלחמה, אבל כשאמות יקברו אותי בבית הקברות הזה. שם הכפר אינו זכור לי. הרוסים כבר התקדמו מערבה. אחר כך פניה אספה אותי לרפלובקה ומשם לרובנה.ברובנה היה בית, ובו היו הרבה קצינים רוסים יהודים. סבלתי ממוגלה קשה בשיניים. נכנס לביתו של קפטן (סרן) רוסי. הוא התיישב, ראה שאני עטופה בסמרטוט ושאל אותי: "את רוצה לגדול?" עניתי בחיוב. הוא לקח אותי לבית-חולים צבאי, ושם הוציאו לי את כל הריקבון. היה לי ממש חור. בבוקרשט הסתכל עליי רופא שיניים ואמר:"אני אעשה לך משהו פרוביזורי (מאולתר)." זה החזיק 30 שנה… .    מקור וקרדיט מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין)
  

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *