סיפורה של ציפורה חן כילדה פולניה במסווה

65

שמי ציפורה חן, שם נעוריי היה האופטמן. נולדתי בקרקוב, פולין בתאריך 29.3.1936. שם אבי ישעיה האופטמן, נולד בשנת 1904 בעיירה טורקה (ליד לבוב). אמי לאה גרוס, נולדה בשנת 1910 בטרנוב בגליציה. הם נפגשו בקרקוב, שם באו להשלים את לימודיהם.

גרנו בשכונה מעורבת בקרקוב (רובה היתה יהודים), בדירה בדמי מפתח של ארבעה חדרים. בדירה גרנו: הוריי, אני, סבתי ועוזרת הבית. שניים מתחביבי בילדותי היו קריאה בשפה זמינה, כגון פולנית, גרמנית ועברית. הייתי גם כותבת שירים מגיל די צעיר.

באותה התקופה בקרקוב, היו היהודים משוחררים רק בעלי סימון. עם משך הזמן, יותר ויותר מקומות יהודיים המשיכו להיעלם. למשל, אצל אבי שעבד בחברה יהודית ליבוא בדים, מינו הגרמנים אחראית פולניה שתהייה הממונה על המקום. הגרמנים עשו זאת מכיוון שהם לא רצו שהמקום יישאר בשליטה יהודית. זמן מה לאחר הופעת הסממן הראשון, התעורר סממן נוסף. אם הגרמנים היו צריכים משהו, הם היו נכנסים ולוקחים ללא רשות. לאחר מכן, הגיעה הידיעה שעלינו לעבור לגטו. הגטו שאליו נשלחנו, הוקם בגדה השמאלית של נהר הויסלה. בגטו התנהלו סדרי עבודה, אך אמי עדיין נשארה נאמנה למכונת התפירה שלה. היא תפרה בעיקר מחוכים וחזיות לנשים יהודיות ונשים גרמניות (שבאו לגטו לשם התגנדרות), תמיד היו לה המון לקוחות. ללקוחותיה הגרמניות היה כסף וגם מידע, הן לא היו שמות לב ומפיצות מידע חיוני ליד אמי.

חלק מן המידע שהועבר לאמי דרך הנשים הגרמניות היה שתתקיים אקציית ילדים. כדי שלא אשתתף באקציה, חשבו הוריי על פתרון, למצוא משפחה פולנייה שתאמץ אותי, במקום להחביא אותי. אבי התחבר עם אותה אישה פולניה ששמרה על המפעל שבו עבד, אותה בחורה הייתה חברה במחתרת הפולניה נגד הגרמנים. נוצר קשר בין הוריי לבחורה, היא הסכימה להביא אותי לביתה ליומיים לראות איך אתנהג במהלכם. הוריי לא יכלו להוציא אותי מהגטו, לכן התנדבה אמה של אותה הבחורה לחכות לי בצד השני של הגדר ולהביא אותי לביתה. הייתי כבת שבע כשהבריחו אותי מהגטו. ביום הבריחה כבר תוכננה התוכנית והכל היה כבר מתוכנן, ללא שום תכנון קרתה אותה הדרמה שנשארה איתי עד היום. כך זה קרה: בגטו הייתה גדר תיל, באותה גדר היו המון פרצות שלרוב דרכן היו מבריחים מזון. בשעת המעשה הגענו אמי ואני לגדר, לאחר שהראתה לי באיזו פרצה לצאת, התחלתי לזחול ולפתע נתפסה צמתי הארוכה בגדר. חטפתי שוק. אמרתי לאמי שנתפסה צמתי בגדר. לעומת תגובתי, היא נגשה בקור רוח לגדר, ובשנייה התירה את הצמה ואמרה לי להתחיל לרוץ, וכך עשיתי. אני נושאת תחושה זו עימי עד היום. אותה אישה זרה הלבושה במעיל שחור כובע לבד ותיק שחור, חיכתה לי שם. בדיוק כמו שאמי הנחתה אותי. נתתי יד לאותה אישה והלכנו.

היתה לה דירת ארבעה חדרים בעיר. נשארתי עם משפחה זו במשך שנתיים. מיטתי הייתה מורכבת משלושה כסאות שהאמצעי ביניהם היה בלי משענת, עם מצעים מעליהם (באותה תקופה לא הבנתי למה מיטתי נראתה ככה, רק לאחר מכן הבנתי שסידור זה היה בגלל הזמניות, משום שהייתי אמורה להישאר ליומיים בלבד). כדי שלא ידעו את זהותי האמיתית, סיפקה לי המשפחה תעודה מזויפת של ילדה מכפר נידח בפולין, לאותה ילדה היה שם פרטי, שם משפחה, שם אם, אך לא היה לה אב. (כומר הכנסייה של אותו הכפר העביר למחתרת את אותה תעודה מזויפת). למטרה שלא יתפסוני הגרמנים, הייתי צריכה סיפור כיסוי שיבוא יחד עם התעודה. הסיפור הלך ככה: אמי (לא אמי האמיתית, אמה של מי ששמה כתוב בתעודה), נסעה לעבוד בקרקוב ונתפסה על ידי הגרמנים בעת שהייתנו בקרקוב. היא נשארה ברחוב, והמשפחה שנשארתי איתה, בטוב ליבה הסכימה להכניס אותי אל ביתם לחיות איתם.

לאחר המלחמה, סיפרה לי אמי שהובילו אותה ועוד נשים לסלקציה באושוויץ. למרבה המזל, הן לא נבחרו והובאו לעבוד במפעל לבדים בצ'כיה עד סוף המלחמה. את אבי שלחו לעבוד במפעל למתכת, סופו היה בצעדת המוות (סופו נודע לנו רק אחרי המלחמה). לאחר שמפעלה של אמי שוחרר על ידי חיילים אמריקאים, הם הציעו לניצולות המפעל אוכל, מחנה ומקום להשתקם. אך אמי לא רצתה, היא רצתה לבוא לראותי. לקחו לה שלושה חודשים להגיע לקרקוב. באותו הזמן עברנו דירה (כיוון שדירתנו הקודמת ספגה מעט נזקי מלחמה) וכמובן שהשתנתה כתובת הבית. הדירה שעברנו אליה הייתה של גרמנים שחזרו לגרמניה. כשאמי סוף סוף הגיעה לקרקוב, היא לא ידעה שעברנו דירה ובמקום זאת הגיעה לכתובתינו הקודמת. לאחר שהשכנים אמרו לה שעברנו דירה, היא פנתה לכתובת החדשה. כשהגיעה, היא הייתה בשוק לא לראותי בבית, אז בני הבית הרגיעו אותה בידיעה שהייתי באותו הזמן בהצגת תיאטרון. לאחר מכן, חזרנו אמי ואני לדירתנו שגרנו בה עוד לפני המלחמה, וככה אירגנו את חיינו מחדש. היא מיד חזרה לתפור שוב ואני עליתי לכיתה ג' (בבית ספר פולני). את כיתה ד' עד כיתה ו' למדתי בבית ספר עברי בפולין עד שעלינו לארץ.

כשהייתי בת 14, עלינו לארץ בעלייה המונית בתאריך 1.1.1950, ירדנו בנמל חיפה. מראה חוף חיפה בפעם הראשונה היה מראה מדהים, שאותו לא שכחתי. לאחר מכן היינו במחנה קליטת עולים, לא היינו צריכות עזרה, נקלטנו לבד. אחרי יום אחד במחנה, נסענו לקרובים בתל אביב, שם התחלנו את חיינו מחדש. את כיתה ז' התחלתי בבית הספר בלפור באיחור של כמה חודשים, אך סגרתי את הפער. היו לי מורים מקסימים וחברים טובים. בכיתה ח' הצטרפתי לצופים ולאחר מכן נכנסתי לתיכון עירוני א' בכיתה ט'. בצבא שירתי ביחידת מק"מ של  חיל האוויר, עשיתי עוד חמש שנות מילואים עד שנכנסתי להריון.

לאחר השירות הצבאי, התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, לאחר מכן עבדתי בתכנות. עד יציאתי לפנסיה עבדתי בהסתדרות הכללית. האינטרנט התחיל בעת יציאתי לפנסיה. נישאתי לבחור שלמד בטכניון וזו הסיבה שעברנו לחיפה. נולדו לי שני ילדים, אחד גר בארה"ב ויש לו שלושה ילדים, השנייה גרה בארץ ויש לה שני ילדים, אחת מסיימת י"ב ואחד בכיתה ח'.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי (קישור)

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.