פרוסניץ נותר אלמוני. שמו לא הונצח בשום אנדרטה או יער (להוציא מחקר שכתבה עליו אמי, ותיעוד שנשמר בארכיונים). מתי מעט יודעים עליו, אף על פי שהציל עשרות אנשים מרעב וממוות. מיעוטם עדיין כאן כדי לספר על כך.
בלי אמצעים כמעט, שלא לדבר על טלפונים, תחת עיני הנץ של הגסטפו הקים פרוסניץ בן ה-17 רשת שלמה של אספקה בעזרת ידידים לא יהודים או יהודים למחצה, אנשי סוד אריים וסיוע מחו״ל. את המימון מצא מהגורן ומהיקב, משארית קופת הקהילה היהודית, מתורמים שאיתר בשווייץ ומקרובים לא יהודים של אלה שנשלחו למחנות (וגם קצת מהוריו, שכעסו על כך מאוד). כדי לספק את הצרכים ההולכים וגדלים, שלח היינץ חלק מהחבילות דרך שני אנשי קשר שמצא בגרמניה – פאול ישראל רוט מברסלאו (היום בפולין) והנס באואר מדרזדן, כנראה יהודים למחצה, שהתנדבו לסייע.
מלאכיות תכולות עיניים
שתי חברות יהודיות למחצה שנותרו בחוץ עזרו להיינץ במפעל הענק שלקח על עצמו – אריקה וולף, שאמה הייתה גרמנייה ארית, ואדית ברזינה (נעמי), בת לאב ארי. שתיהן היו בלונדיניות ותכולות עיניים, ולא אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. זו הייתה עזרה
עצומה, מסתבר. ״היה רק סניף דואר אחד בכל פראג שהיה מותר ליהודים להשתמש בו, ואסור היה לנסוע בחשמלית״, מספרת אמי, ״אדם אחד לא היה יכול לארוז הכל לבד ולסחוב את כל החבילות הכבדות האלה
סיפורו המופלא של הנער שהקים מפעל למשלוחי מזון לאסירים בגטאות אך לא שרד בעצמו
0