סיפורו של אהרון כץ

378
הייתי בן 6 כשהחלה המלחמה ב10.5.1940 מבחינתי. כשהתחילו ההפגזות הראשונות בעיר, מצאתי את עצמי ברכבת עם המון פליטים נוספים. הנסיעה ברכבת נמשכה 9 ימים. הרכבת הזו משום מה הייתה אובייקט לחיל האוויר הגרמני והם הפציצו את הרכבת הזו כל הזמן ולכן היא נסעה וחזרה כל הזמן לאחור וכך נסענו הלוך וחזור. בכל פעם שהיתה הפצצה , הרכבת עצרה ואנחנו ברחנו לשדה. הייתי ברכבת עם הוריי ואחותי. אני לא זוכר שום דבר לפני כן ומבחינתי המלחמה החלה בליל ההפצצה. קרוב לוודאי שלא הספקנו לקחת שום דבר מהבית. לאחר מכן הגענו למחנה פליטים שקראו לו אגדה בצרפת. היינו שם עד שברחנו מתוך המחנה. הצרפתים הללו היו למעשה בוגדים ה. שלטונות הצרפתים רדפו אותנו ולכן אנו ברחנו ועברנו המון קילומטרים בצרפת. כל הזמן נסענו הלוך וחזור ממקום למקום עד שתפסו אותנו ושמו אותנו במחנה בחזרה, שם היינו שוב תקופה מסויימת ושוב ברחנו. היינו בעוד מחנה פליטים נוסף ליד פריז אך אני לא זוכר את שמו. זכור לי פרט מזעזע במיוחד מתוך החיים במחנה: באחד הימים החליטו לתת לנו בשר בצהריים. המנה שלי הייתה זנב של עכבר . אני לא יודע אם כולם קיבלו את זה או רק אני.  בשלב מסוים ברחנו מהמחנה ונסענו בתוך צרפת עד שהגענו לעיר ליון עם כל משפחתי. בליון כנראה שאבא עבד, אני לא זוכר במה. גרנו שם בדירה ברחוב הבולון. אבי עסק בשוק השחור, סחר של פחם, עץ ויהלומים וזאת עד שתפסו אותנו והחזירו אותנו חזרה למחנה הפליטים אגדה. מצאתי את עצמי שוב במחנה אגדה עם משפחתי. ברחנו שוב ושוב חזרנו לליון. בסוף אבי לבדו ברח לשוויץ בלי אף אחד אחר מבני המשחה. כנר אה שזה היה מתוכנן כך שהוא יברח לבדו. הוא הגיע לז'נבה. כעבור זמן מה, אני לא זוכר כמה, , אמי אחותי ואני ברחנו גם כן והגענו לגבול צרפת-שוויץ. שם הסתבר שהשוויצרים אמנם מאפשרים כניסה, אך רק למשפחות עם ילדים. יחד איתנו הייתה המשפחה של אחותה של אמי. לה הייתה בת באותו שם של אחותי, וזאת על שם סבתי המנוחה – פאני. דודתי השאירה את ביתה פאני בבלגיה עם תחילת המלחמה אצל נוצריה שטיפלה בה עוד לפני המלחמה.היא החליטה שיותר בטוח שהיא תשאר אצלה ולכן ברחה בלעדיה. כשהגענו לגבול יחד עם אמי, אחותי ודודתי, השוויצרים לא נתנו לה להיכנס כי היא הייתה ללא ילדים. כדי שיתנו לה להיכנס, אמי לה את אחותי, פאני שלנו, כדי שיחשבו שהיא בתה ויאפשרו לה להיכנס לשוויץ. אני לא זוכר פרטים לגבי מחנה הפליטים. הגענו לשוויץ ואז אכסנו אותנו ליד ציריך במחנה פליטים בשם אדליסוויל. לא נפגשנו שם עם אבי. אני לא זוכר אם ידענו פרטים לגביו ולאחר מכן נוצר קשר בשלב כלשהו ואני לא זוכר אם נפגשנו או התכתבנו. את אחותי כיוון שהיא הייתה עם דודתי, שלחו לבלינזונה שזה מחוז איטלקי של שוויץ יחד עם דודתי, ואז נוצר מצב בו אבי היה בשוויץ הצרפתית, אחותי בשוויץ האיטלקית ואמי ואני היינו בשוויץ הגרמנית. בשלב כלשהו מתוך אנושיות כנראה, השלטונות רצו להוציא את הילדים מהמחנה ולכן חילקו אותם למשפחות מקומיות שהסכימו לקחת אותנו. אני קיבלתי משפחה של איכרים. במשך שנתיים שגרתי איתם עבדתי עבודת פרך. הייתי פועל בחווה שלהם, חלבתי פרות, זרעתי, שתלתי, קטפתי, וכל זה בגיל 8-9, בשנת 1942. לאחר מכן הסתבר שאמי ואבי הצליחו להיפגש בינהם והם באו לבקר אותי.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *