סיפורו של גבריאל הררי

494
נולדתי בשנת 1933 כבן יחיד. בודפשט. 
משנת 1943 הכריחו את כל היהודים להסתובב עם טלאי צהוב וסימנו את כל בתי היהודים. לא כינסו אותנו בגטאות מכיוון שפחדו שהאמריקאים יגיעו ויפציצו את כל העיר חוץ מהגטאות, ולכן בתי היהודים היו פזורים.משפחתי התכנסה בבית סבתי שם התגוררנו כ 30- נפשות בדירת חמישה חדרים. מאותו זמן כל גבר יהודי מעל גיל 16 יצא למחנות העבודה וכולם למעשה שירתו בצבא ההונגרי שנלחם ברוסים. את אבי לקחו ביוני 1943 למחנות העבודה ונשארתי עם אימי עד אוגוסט 1944 שבאו לקחת גם אותה למקום לא ידוע. אחת מדודותיי שהייתה רווקה וצעירה לקחה אותי תחת חסותה ולמעשה שימשה לי כאם. הרעב היה איום והיינו משיגים מנה קטנה של בשר או לחם פעם בכמה חודשים. רוב הזמן התקיימנו ממרק דלוח. הייתה תנועה מסוימת של הונגרים פנאטים שמהם פחדנו הכי הרבה, אפילו יותר מהגרמנים. בשלב מסוים גילינו שנפטרו מבני משפחתי כ 35- אנשים במחנות.
כשבוע לאחר השחרור (סוף ינואר 1945) חזרנו הביתה רק אני ואבי. בית הספר היהודי חזר לפעול ואני חזרתי ללמוד בזמן שאבי ניסה להתחקות אחר עקבות אימי. הוא נעזר בשכנה שהייתה חברה טובה שלנו ולה בת יחידה אשר גם בעלה לא חזר מהמלחמה. לאחר זמן מה גילינו שאימי נשלחה למחנה ההשמדה בברגן בלזן שם היא נרצחה כנראה על ידי אכילת לחם מורעל אותו קיבלו היהודים מהנאצים. בעלה של השכנה נהרג גם הוא במלחמה ולאחר כשנה וחצי החליטו היא ואבי להינשא (בהמשך הם יעלו ביחד לארץ ויתגוררו יחדיו בקיבוץ דליה שם גם נפטרו ונקברו האחת ליד השני). בתה הייתה ממש כאחותי והפכנו להיות משפחה. אחרי המלחמה הייתי בן . 12 צעיר מדי בשביל לצאת מהונגריה. המשכתי בשגרת חיי עד שהגעתי לגיל . 16 אמרו לנו בשומר הצעיר שאנחנו יוצאים לטיול בן יומיים. כשהיינו בתחילת הטיול הודיעו לנו שזה אינו טיול אלא מבצע עלייה ארצה ומשפחותינו יודעות מכך ומסרו את ברכתן. מתוך 50 ילדים 49, רצו להמשיך במסע. התגנבנו לסלובקיה ולאחר מכן לאוסטריה. מאוסטריה נכנסנו לאיטליה ומשם עלינו על אוניה לארץ
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *