סיפורו של ליאון , ילד לוחם במרד וארשה הפולני

484
ליאון , בן 12 בעת המרד הפולני של העיר ווארשה
"אני הייתי  תחילה בבית היתומים של קורצ'אק. אחר הכך הסתירו אותי בצד הארי של ווראשה. סידרו אותי בביתה של עוזרת-בית, שעבדה פעם בבית קרובי-משפחה שלנו. היא לא הייתה סימפאטית , אבל בביתה הכרתי אשה , שאת שמה אני תמיד מזכיר ביראת-כבוד. היא הייתה פרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטה של וארשה. שמה היה יאדויגה ביאלצקה. היא לימדה אותי גרמנית.  בוארשה היו חוגים בלתי-לגאליים, שילדים פולנים היו נפגשים בהם ולומדים. יאדוויגה צירפה גם אותי לחוג כזה."
"למדתי שם ובמשך הזמן נודע לי , כי החוגים היו קשורים במחתרת הפולנית . כך נכנסתי גם אני לעבודת המחתרת".
"ידאויגה היתה חרדה לי כבנה יחידה . מדי שובי משליחות של המחתרת הייתי מוצא אותה עומדת ליד החלון ומצפה. תמיד היה בידה משהו בשבילי. בטוח אני , שלא פעם הייתה מוסרת לי את מנת האוכל שלה" ,
"אני יכול לספר גם על אנשים פשוטים , פולנים שנהגו בנדיבות לב בלתי רגילה. אספר לכם מקרה אחד " , ליאון מדבר בשטף ואני מתאמצת לתפוס כל מילה, והנני דרוכה לא פחות מהילדים.
 "זה היה בזמן המרד הפולני בוארשה , והייתי ביחידה לוחמת  בת חמש מאות אנשים . עשרים ילדים היינו ביחידה הזאת. בן שנים עשרה הייתי ויהודי יחיד. איש מלבד האפוטרופסית שלי לא ידע את סודי. בסוף נשארו רק שני ילדים- ילד פולני ואני . הייתי סר לביתה של האפוטרופיסית שלי ונשאר ללון בו. הגרמנים היו במרחק 500 מטר מהבית.  הם הפציצו והפגיזו בלי הרף. אשה אחת מהפליטים שהיו בבית , נהרגה. יצאנו כל אנשי הבית, לקבור אותה. הגרמנים השגיחו בנו. הטילו עלינו פגז. נפצעתי קשה. הצלחתי להגיע בזחילה לעמדה של העזרה הראשונה. שלושים ושמונה רסיסים חדרו לגופי. בידי היה פצע גדול. שכבתי במרתף, היה לי חום גבוה. תרופות לא היו.
"לא היה גם אוכל . הגרמנים כבשו את הרובע שלנו . הספקתי לצאת. לרגלי האחת הייתה נעל קרועה ולשניה נעל-בית. הגרמנים תכננו תכנית שטנית. בקרבת מקום הייתה עמדה פולנית שהתגוננה בעקשנות. הגרמנים לא יכלו לכבוש אותה. הם העמידו את כל דיירי הרובע הזה לפני הטנק וציוו עלינו לצעוד לעבר העמדה, מתוך הנחה , שהפולנים לא יירו באחיהם" .
ליאון פוכר את כפיו. ..
"קשה היה לתאר את ההוויה הזאת. היינו בטוחים, כי חיים לא נצא מהעסק הזה. בקושי עמדתי על רגלי.  בחור פולני , שלא ראיתי אותו מימי תמך בי כל הזמן. מסביב היה שקט. הרחוב היה כמת. בקצה הרחוב עמד המתרס הפולני. מעל ראשינו הזדקר קנה-התותח של הטנק הגרמני, שנסע לאטו אחרינו. התקדמנו. בבהירות מחרידה תפסתי את המצב : אם הפולנים לא יירו, יירו הגרמנים. מאחורי המתרס ישבו פולנים. גם הם תפסו את המצב" .
"הגענו עד למרחק של שלושים מטר מהמתרס. פתאום נשמעה מהמתרס צעקה: " אחים התפזרו לצדדים , מהרו" הבחור שלידי העיף אותי בזרועותיו . כהרף עין היינו בחצר אחד הבתים . כולם התפזרו . הטנק הגרמני חוסל.
הגרמנים כבשו ,בסוף,  את העמדה הפולנית. כל האזור נכבש .  את התושבים הובילו לתחנה המזרחית של וארשה. גם המורה הייתה ביניהם. משם עברנו למחנה בפרושקוב. במרחק ארבעים קילומטר מוארשה. שם ערכו מיון , אבל הגרמנים לא ידעו , כמובן , שאני , יהודי. חלק נשלח לגרמניה וחלק לערי גרמניה. אני עם המורה הגענו לאזור צ'נסטוכובה. מצאנו מקום בביתו של אכר פולני. לא היה כמובן, אוכל, אכלנו קליפות של תפוחי האדמה. לימדתי קרוא וכתוב את בתו השל ראש הכפר. בתמורה קיבלתי כל יום ארוחה. הייתי אוכל חלק ואת השאר מביא למורה שהצילה אותי".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *