סיפורו של צבי איזק, הרכבת האחרונה לאושוויץ שנעצרה

643
ילד בן 8 ( יליד 1937): הרכבת האחרונה לאושוויץ לא הגיעה 
נולדתי בעיירה הורגוש שביוגוסלביה, זוהי עיירה קטנה שגרו בה מספר מצומצם של יהודים, ולכן לא הכרתי הרבה אנשים. למדתי בבית הספר הממלכתי של הגויים והכריחו אותי לענוד טלאי צהוב. בגיל 7, כאשר הייתי בכיתה א', נבחרתי לתלמיד מצטיין. זכור לי כי לאחר קבלת תעודת ההצטיינות ובדרכי הביתה, עצרו אותי מספר ילדים גויים, הכו אותי ושברו לי את העצמות . כנראה מתוך קנאות ואנטישמיות כי אני יהודי.
בתקופה שבה הגרמנים נכנסו להונגריה, הועברנו לעיר בדרום מזרח המדינה בשם סגד ושם ריכזו אותנו במגרש כדורסל. לאחר מכן, העבירו אותי יחד עם אמי ואחי לעבוד בבית חרושת ללבנים, ואת אבי העבירו למחנה עבודה ואבד עימו הקשר
לאחר תקופה, ההונגרים הוציאו אותנו מהבתים ושלחו אותנו לגטו. אמי זכורה לי כאישה מסורה וחכמה, וכאשר ביצעו את הסלקציה, אמי החביאה אותנו ובכך ניצלנו ממעבר למחנה הריכוז וההשמדה
אחד הרגעים שזכורים לי בתור ילד, הם הפצצות האמריקאים בגרמניה ואוסטריה. מאות מטוסים היו חגים בצורת מעויין מעל המחנה ברעש איום ומפציצים כך שהאדמה רעדה. בחלק מההפצצות הם היו פוגעים ברכבות מלאות תחמושת והיו גורמים לפיצוצים אדירים. אני זוכר שבאחד מהימים האמריקאים הפציצו את וינה ואני ראיתי אותה בוערת בלהבות. לקראת סוף המלחמה, הופסקה העבודה של אמי והעבירו אותנו למחנה מעבר בשטרסהוף, שמו אותנו בקרונות רכבת שכנראה יצאה לאושוויץ. זו הייתה הרכבת האחרונה שהייתה אמורה לצאת לשם אבל בסוף התברר כי הפציצו את המסילות והיא לא יכלה לצאת.  אחרי כמה ימים פלשו הרוסים לאוסטריה.
0

תגובות

  • שלום, אני עושה עבודה על סבתי שנולדה בהורגוש, היא הייתה גדולה ממך בשנתיים. בקוראי את סיפורך אני מוצאת קווי דימיון גדולים מאוד לסיפור של סבתי. מכוון שסבתי נפטרה לפני כשנה וחצי, רציתי לברר ולשאול אם יש אפשרות לפנות אליך ולקבל הבהרות ומידע על התקופה שחסרים לי לעבודה.
    תודה, גל

    גל קולטון 25 בנובמבר 2016 16:48

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *