סיפורים מאחורי הארון

120

מאת: חנה יחימוביץ –פטמן

בתוך האנתולוגיה : חמש ילדות מדברות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

הערה : תיאור ילדותה של חנה יחימוביץ –פטמן ,ילדה בת 7 ,  שהוסתרה בשואה בבית של פולנים נוצרים.

 

"ארון לבן במטבח , מאחוריו הייתה גומחה נסתרת.

היו לו ארבע רגליים עבות וגבוהות.

הילדה ששכבה על שמיכת צמר דוקרת בתוך הגומחה, נצמדה לתחתית הארון. משם עקבה אחר הנעשה במטבח הבית.

מאחורי הארון שכן עולמה הסגור והמבודד , מן העבר השני התנהלו חיי משפחה רגילים.

הילדה זכרה את דבריה של אמה : "היי חזקה , זהירה , שמרי על עצמך, אבוא לקחת אותך כאשר המלחמה תסתיים". והוסיפה : "בעיקר חשוב שתהיי שקטה ושלא יגלו אותך".

אמא הספיקה ללמד אותה כמה דברים שימושיים : לקרוא, לכתוב, קצת חשבון, לתקן גרביים , להסתרק ולהרוג כינים.

היא לא זכרה כמה זמן כבר הייתה שם , אבל זה היה הרבה זמן, המון.

בלילות הרשו לה לצאת מהמחבוא ולישון במיטה נוחה.

בעלת הבית, מריה, היתה מעירה אותה מוקדם בבוקר , דוחפת לידה שתי פרוסות לחם ומזרזת אותה למחבואה.

בגב הארון היה פתח נסתר , ממנו היתה זוחלת לתוך הגומחה.

מריה סגרה במהירות את הפתח על ידי לוח הזזה וסידרה בחזרה את הסירים שבארון.

הילדה הריחה ריח של שומן חזיר מטוגן , שגרם לה לרצות להתעטש. היא ידעה שאסור לה.

היא חיכתה לרגע המתאים: מעבר לקיר נמצא חדר השירותים של השכנים, כשהורידו את המים הייתה לה הזדמנות להתעטש, להשתעל ולקנח את האף במהירות.

הילדה מציצה מתחת לארון ורואה את רגליה של מריה המונחות בתוך נעלי בית מרופטות.

הנעליים מדשדשות סביב התנור.

קולות מריבה קרבים למטבח.. רגליים מקפצות בגרבי צמר ולאחריהן עוד זוג רגליים בנעליים שרוכות, אלה הבנות : מגדה ויוסטינה.

חריקת כיסאות המתמקמים ליד השולחן, קול צעדים כבדים, נעליים שחורות וגסות, בעל הבית ויטק הגיע.

ריח חזק של וודקה מתפשט באוויר , שיחה קולנית במבטא מוזר.

הילדה במסתור נשכבת על הבטן , מחזיקה ספר, צריך לנצל את מעט האור שנכנס מתחת לארון.

קופסאות של משחות נעליים וגם מברשות מסתירות לה את האור, היא מזיזה אותן בזהירות.

הספר מונח צמוד לתחתית הארון והיא שוקעת בקריאה.

זהו ספר מקרא מכיתה ב' של מגדה. ממנו היא עוברת לאחד אחר המתאר את סיפור חייה של תרזה הקדושה.

היא מתיישבת בפינת הכוך , ברכיה משוכות עד לסנטר , נעשה קר והיא נזכרת בבני משפחתה.

למחרת , בשעת ארוחת הבוקר , היא צמודה כהרגלה לתחתית הארון בכוך ומקשיבה לשיחה בין בני הזוג: "האחיין שלי סטשק מגיע היום מן הכפר לוורשה ויתארח אצלנו," אומרת מריה לבעלה.

"מי זה הסטשק הזה" היא חושבת לעצמה. בזמן ארוחת הצהריים הוא מגיע.

הבנות מפטפטות וצוחקות אתו, כולם אוכלים והוא מספר להם על הקרובים בכפר.

ריח הוודקה והתבשילים שוב נכנס לה לאף. היא מוכרחה להתעטש. אבל אי אפשר. סופסוף מוריד השכן מעבר לקיר את המים. לא שמעו אותה.

סטשק מחליט לצחצח נעליים . היא רואה את ידו הנודדת אל מתחת לארון. הוא מוציא מברשת. עכשיו הוא מחפש גם משחה, מתכופף ומציץ מתחת לארון, העיניים שלהם נפגשות והילדה קופאת במקומה בלי יכולת לזוז.

הם  מסתכלים זה בזה שנייה ארוכה והאחיין קם במהירות , לא מצחצח את נעליו ומודיע שנזכר כי הוא חייב חצאת בדחיפות.

הם משדלים אותו להישאר והוא אומר : "לא אוכל להישאר וגם לא חושב שאוכל לחזור" .

הוא גילה אותי, חשבה הילדה בחרדה, האם ילשין או לא ?  המחשבה שאם ילשין יהרגו את הדודים שלו, ניחמה אותה.

מקור וקרדיט :

חנה יחימוביץ –פטמן , בתוך האנתולוגיה : חמש ילדות מדברות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *