מאת : רפי קאופמן
חוה אלטר: "…נולדתי ב-1928 במהריש-אוסטראו (אוסטרבה (1)) כבת יחידה (שזה ממש 'אסון'…) של היינריך וויקטוריה קרמר שעבדו שניהם במחלבה שהיתה העסק המשפחתי של סבתי ואבי דודי. בנוסף לכך היתה להם חנות, מעין מרכול שבו ניתן היה להשיג הן מצרכי מזון, הן כלי בית ופריטי לבוש. אוסטרבה היתה אז עיר של מכרות פחם ומשפחתי עסקה גם בתיווך בין מפיקי הפחם ובין מוסדות ועסקים שצרכו פחם.
הורי ישבו בחנות מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אבא היה יוצא בשתיים אחר חצות לרכבת כדי להביא את החלב שאותו היו מפסטרים במחלבה ואחר כך גם מכינים ממנו חמאה, יוגורט ומוצרים נוספים. להורי היו עגלה וסוסים שבאמצעותם היו מפיצים את החלב ומוצריו בעיר. באותה תקופה כבר היתה למשפחתנו מכונית נוסעים קטנה, מאוחר יותר נתווספה גם משאית קטנה להובלת הסחורה.
המשפחה גידלה גם כ-30 חזירים שניזונו משאריות החלב ומוצריו. דיר החזירים (שנועדו למכירה) היה קיים עד שבעיר פרצה מחלת הפה והטלפיים שבעקבותיה קברנו את כל החזירים. זה היה ב-1934 ואני זוכרת שהצוענים הוציאו את החזירים הקבורים ואכלו אותם ואף על פי כן לא נגרם להם שום נזק.
ב-1934 החליטו בני משפחתי שגרו עד אז מעל למחלבה לבנות בית למגורי המשפחה. באוסטרבה היתה באותה עת קהילה יהודית גדולה למדי, שמנתה כ-8000-10000 נפש (מתוך כ-250000 תושבים שהתגוררו אז בעיר). היו בעיר כמה בתי כנסת, בית-ספר יסודי יהודי (2) , סניף של ארגון "בני ברית" וחוגים ציוניים נלהבים.
אני התחלתי ללמוד בבית-ספר צ'כי כיוון שבית-הספר היהודי היה מרוחק מאד מביתנו. הלכתי לבית-הספר עם שני בני דודי שאחד מהם היה בן גילי. לבית הכנסת היינו הולכים רק בחגים. זה היה בית כנסת שכונתי אבל גם כדי להגיע אליו היינו צריכים ללכת כברת דרך לא מבוטלת. בבית-הספר שלי היו שיעורי דת. פעם בשבוע היו התלמידים היהודיים לומדים יהדות עם מורה שהיה מגיע במיוחד העירה כדי לתת את השיעור. אני זוכרת שפעם בחצי שנה, בעת מתן התעודות, היה המורה מגיע לחנות שלנו ומהלל את חכמתי באזני הורי. בדרך כלל היה מקבל בהזדמנויות אלו חתיכת חמאה וגם שש ביצים.
הספקתי ללמוד 5 כיתות בבית-הספר היסודי וכתה אחת בגמנסיה. כשהגיעו הגרמנים (3), הוציאו אותנו מבתי-הספר הכלליים ואז ארגנה לנו הקהילה היהודית מעין תכנית לימודים חלופית בבית-הספר היהודי, שכאמור היה מרוחק מאד מביתנו. במסגרת זו, לימדו אנשי הקהילה שהיו בעלי ידע במקצועות השונים.
עם כניסתם של הגרמנים עבר ניהול עסקי המשפחה לידיה של הילדה בלס, גרמניה רווקה, שעבדה אצלנו קודם כמזכירה. דודי, שהשמועות גם ייחסו לו קשרים אינטימיים עם אשה זו, קיווה כי היא תשמור על האינטרסים של המשפחה, אבל לא כך קרה. כשחזרתי אחרי המלחמה לאוסטרבה, כשריד אחרון של משפחתי, גיליתי שמכל עסקינו לא נותר דבר – הכל נלקח על ידי
הגרמנים. אפילו השרשרת שבה נהגו לקשור את הסוסים באורווה נעלמה.
הפרק הקשה בסיפורי, החל למעשה כבר ב-1939, באוסטרבה, כשאייכמן ושותפיו החליטו להקים מחנה ריכוז בפולין. דודי היה באותה עת ראש הקהילה באוסטרבה. הוא קיבל אז הוראה לארגן רכבת ובה 1500 גברים בני 18 ומעלה וציוד כדי להקים מחנה ריכוז בניסקו (4) . בין הנשלחים לניסקו היו גם אבי ומי שלימים יהיה בעלי. על פרשה זו לא דיברו במשך שנים רבות. ממחקרים שנערכו אחרי המלחמה התברר שבחלוף זמן לא רב, שינו הגרמנים את תכנוניהם והחליטו כי לא זה מה שהם רוצים. רוב הגברים היהודים שהיו בניסקו הצליחו לברוח לרוסיה. כעבור זמן לא רב הצליחו הרוסים לאתרם ולהעלותם על רכבת לסיביר,שם חיו בתנאים קשים מנשוא. אדוארד בנש, שהיה ראש הממשלה הצ'כית הגולה, הגיע עם הרוסים להסכם שהגולים הצ'כים שגורשו לסיביר יועברו לקווקז, יקבלו הכשרה צבאית וילחמו במעין גיס צ'כי שיפעל לצד הצבא האדום. רוב המצטרפים לגיס זה היו יהודים מאוסטרבה. עם הקמת הרפובליקה הצ'כית אחרי המלחמה, חשו הצ'כים אי נוחות רבה נוכח הגילוי שחלק כה גדול מן הלוחמים בגיס הצ'כי שפעל לצד הרוסים היו יהודים. בעלי שהיה אף הוא בין המתגייסים ליחידות הצ'כיות הגיע לדרגת אובר לויטננט (סגן). אף שהיה בן אוסטרבה, לא הכרתי אותו לפני המלחמה. חלק קטן מן היוצאים לניסקו שחזרו לאוסטרבה נספו. ביניהם היה גם דודי מצד אמי, איש נחמד, כדורגלן טוב.
משפחתנו נשארה באוסטרבה גם אחרי כניסת הגרמנים, במארס 1939. אמי היתה חולנית כל השנים ועתה אף הורע מצבה. עם זאת, הקפידה לשלוח כל שבוע חבילות קטנות לאבא, בניסקו. כל אימת ששלחה חבילה כזאת, היתה מתפללת וצמה במשך כל היום בתקווה שתפילותיה יסייעו לחבילה להגיע אליו. אבא, מצידו, היה כותב לנו שאינו זקוק לאוכל, שכן הוא ורופא משפחתנו היו מסתובבים בין הכפרים שבסביבת ניסקו ותמורת תרופות שהביאו עימם (יחד עם הציוד להקמת המחנה) היו מקבלים מזון מן האכרים. אמא, כמובן, לא האמינה לו. אבא חזר מניסקו לאוסטרבה באפריל 1940. בספטמבר 1942 החליטו הגרמנים שכל יהודי אוסטרבה וסביבתה יוסעו לתרזיינשטאט בארבעה טרנספורטים. דודי, שהיה בינתיים לראש הקהילה באוסטרבה נצטווה על ידי הגסטפו לבוא לפראג כדי לארגן שם ת ה"טרויהנדשטלה" (5) (Treuhandstelle). באותם ימים כבר יצאו טרנספורטים מפראג לתרזיינשטאט. הודיעו ליהודים שעליהם להתייצב בתחנת הרכבת תוך 24 שעות עם מטען של עד 25 ק"ג. בתחנה היה עליהם למסור את מפתחות דירתם ולעלות על הרכבות. כל רכושם של המשולחים נותר בדירות. על דודי הוטל להוציאו מן הבתים ולמיין אותו לסוגיו בבתי הכנסת שהפכו למחסנים. בחורים צעירים שכונו "גלדיאטורים" העבירו את הרכוש למחסנים. הדירות עברו חיטוי וצביעה והפכו מקום מגורים לגרמנים שהגיעו מן הרייך ובחרו להם ריהוט וציוד מן הרכוש שנאגר במחסני ה"טרויהאנדשטלה".
דודי קיבל אישור להעביר עשר משפחות יהודיות מאוסטרבה לפראג. הוא בחר, כמובן, בקרובי משפחה ובידידים. כולם עבדו בפראג בטיפול ברכוש היהודי שהופקע. עלי הוטל לטפל בחלונות ובדלתות בזמן החיטוי. קבלתי תשלום מסויים על עבודתי והותר לי להסתובב בחוץ גם אחרי השעה שמונה בערב ולנסוע בקרון האחורי של החשמלית.
נשארנו בפראג עד יוני 1943 ואז נשלחנו כולנו, כולל הדוד סאלו, ראש הקהילה באוסטרבה, לתרזיינשטאט. כשהגענו לתרזיינשטאט חילקו אותנו בין כל מיני ביתנים שהיו קסרקטיני צבא החל מתקופתה של הקיסרית מאריה תרזייה. הפרידו בין הנשים והגברים. כל אחד מאתנו קיבל דרגש עץ פשוט. אני הייתי יחד עם אמי. נשלחתי לעבודה בחקלאות – גידול ירקות בחלקות שהיו שייכות לגרמנים ששרתו במחנה. כל אחד מאתנו השתדל לגנוב מה שיכול היה להסתיר על גופו. בכניסה למחנה היינו צריכים לעבור על פני הז'נדרמים הצ'כיים שהיו מוצבים שם. העובדה שיכולתי להביא כל פעם מעט מזון עזרה מאד.
דודי נכנס ליודנראט במחנה ובתפקידו זה הצליח להסדיר לאבא מקום עבודה במאפיה. מידי יום היה אבא מקבל חצי ככר לחם. הדוד הצליח גם לסדר לאבא ולאמא חדר נפרד וגם חדר לדוד ולדודה אחרים. הלחם שקיבל אבא והירקות שהצלחתי לגנוב, אפשרו לאמא לבצע כל מיני עסקות חליפין כך שרעבים לגמרי לא נותרנו אף פעם. אמא היתה מבשלת בתנור קטן שהיה לה בחדר.
כך נמשכו הדברים עד אוקטובר 1944. אז יצאו 12 משלוחים לאושוויץ – תחילה של גברים שאמרו להם כי יצאו לעבודה. אחר כך, נשלחו משפחות שלמות, בהן גם משפחתי כולל הדוד שכיהן ביודנראט. רק אני, שעבדתי בחקלאות, נצלתי בזכות מעסיקי, גרמני שלא היה רע כמו אחרים והכין רשימות של עובדים יהודיים שאותם ביקש להשאיר תחת חסותו. אמי נכנסה לטרנספורט האחרון. ליוויתי אותה לרכבת. למרות היותי כלולה ברשימת ה"נחוצים לעבודה" שהיו אמורים להשאר בתרזיינשטאט, הכניסו אותי החיילים לקרון. נסענו 24 שעות רצופות בתנאים שקשה לתארם – ללא מים ואוכל וללא שרותים. הגענו לאושוויץ שעליה לא ידענו דבר. כשעצרה הרכבת פתחו את הדלתות וצעקו "רָאוּס". על הרציף עמד מנגלה וכיוון את תנועת האנשים. אז עוד לא ידענו מה פשר החלוקה שביצע ורק אחר כך הבנו שרוב האנשים נשלחו במישרין לתאי הגאזים. קבוצה של כ-200 בנות ואני בתוכן הופנתה לעבודה.
קודם כל לקחו מאתנו את בגדינו ונעלינו. לאחר מכן, גלחו אותנו בכל מקום בגופנו שבו צימח שיער, הלבישונו בסמרטוטים ובנעלי עץ והכניסו אותנו לביתנים עם דרגשי עץ – עשר נשים על כל דרגש, ללא שמיכות ומזרונים. שכבנו שם כמה ימים, בלי אוכל ובלי מים ואחר שוב העלו אותנו – גלוחות כמו שהיינו, על קרונות של בהמות ושלחו אותנו לגרמניה. הגענו לעיירה בשם אֶדֶרָן, המרוחקת כ-60 ק"מ מדרזדן. בעצם היתה אֶדֶרָן המקום שבו נצלנו. הוכנסנו לבניין רגיל שבו היה אפילו חימום. היה זה בית חרושת לאריגים שהפך לבית חרושת לתחמושת. היה צריך לפרק את כל נולי האריגה ולהציב במקומם מכונות ליצור התחמושת. רוב הבנות הועסקו במשימה זאת. אני צורפתי לקבוצה של כ-25 בנות שהוגדרה כ"אָאוּסֶן קוֹמָנְדוֹ" (Aussen Kommando). תפקידנו היה לעמוד בכביש, בטמפרטורה של 25 מעלות מתחת לאפס ולחפור תעלות לחוטי חשמל ולצינורות גאז. בפועל, אי אפשר היה לבצע את המשימה כי האדמה היתה קפואה. גם פטיש חשמלי שנתנו לנו לא הצליח לבקוע תעלות בקרקע. לא היה לנו לבוש מתאים וגם מזון ניתן לנו בצמצום – מרק דלעת וארבע פרוסות לחם ליום. היה לנו קשר עין עם חיילים, שבויי מלחמה מאנגליה, מצרפת ומרוסיה שהועסקו אף הם בעבודה. האנגלים והצרפתים שקיבלו חבילות מן הצלב האדום ריחמו עלינו ופה ושם אף נתנו לנו חתיכת שוקולד או פריט מזון אחר. הם היו בסדר.
אני זוכרת שבת אחת מקבוצתנו נפטרה והוטל עלינו לקברה בבית קברות שהיה מרוחק למדי. בדרך עברנו עם העגלה ועליה הגופה ליד מחנה של שבויים צרפתיים. כשראו אותנו הם עמדו בחוץ והצדיעו לנו כאיש אחד. היה זה מחזה מרגש עד מאד.
באפריל 1945 היתה החזית קרובה מאד אלינו. הגרמנים שוב העלו אותנו על קרונות פתוחים של בהמות וצרפו אותנו לרכבת של הצבא שאף הוא כבר לא ידע היכן עליו להלחם. טלטלו אותנו באופן כזה במשך 10 ימים עד שהגענו לעיר בסביבות תרזיינשטאט. שם החליטו החיילים הגרמנים לברוח. הם אמרו לנו ללכת לאן שישאו אותנו רגלינו ואנו, כיוון שלא ידענו לאן ללכת, חזרנו לתרזיינשטאט. היו שם גרמנים וגם יהודים שנשאו נישואי תערובת. רוב היהודים כבר לא היו במחנה.
0