סיפור ההישרדות של ליאון שיר , בן 14 בתקופת השואה

97

ליאון שיר היה בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השניה וצבאות גרמניה פלשו לפולין

ליאון שיר היה בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השניה וצבאות גרמניה פלשו לפולין. מהעמודים המעטים של זכרונותיו, עולים זכרונות נעימים של "ילד שוקולד" יהודי פולני, הנקלע באחת למצב של חוסר ודאות קיצוני, והוא מתקשה לעכל, לזכור ולבטא את כל מה שעבר עליו

"נולדתי ב-15 בפברואר 1927 ללזר בן צבי-יהודה שייר ובלומה שייר בעיר בדזין בפולין. יש לי אח, שייע וולף שייר, שנולד ב-25 בדצמבר 1925. אחותי חנה נולדה ב-1930. אחי ואנוכי הננו ניצולי השואה היחידים ממשפחתי הקרובה. התגוררנו בדירת שלושה חדרים. אחי ואני חלקנו חדר. אבי היה סיטונאי ומפיץ של בשר עגל. הוא קיבל הזמנות מקצבים, והיה מזמין את העגלים מאיכרים פולניים לא-יהודים. את העגלים נהג להעביר לבית-מטבחיים יהודי, ואחרי שחיטתם שכר עגלה וסוס כדי לספק את הבשר לקצבים.

הלכתי לבית-ספר יהודי פרטי בגיל שש. למדתי היסטוריה פולנית, מתימטיקה, קרוא וכתוב. רק ילדים יהודים למדו בבית-הספר הזה, אך לא למדנו שם על הדת היהודית. בשעה 3 אחר הצהריים הלכתי ל"חדר", בית-הספר העברי. שם שהיתי עד 5:30 אחר הצהריים. ולמדתי לקרוא, לכתוב ולדבר יידיש ועל היהדות.

אכלנו ארוחת צהריים בבית-הספר. את האוכל הבאנו מהבית. תמיד נתתי את האוכל שלי לאחרים, כי לא אהבתי לאכול, אך תמיד השגתי כסף מהדודים שלי ומאבי כך שאוכל לקנות שוקולד בדרכי הביתה מבית-הספר. בבית-הספר תמיד לבשתי תלבושת אחידה. כל הילדים היו מצווים לגלח את שיער ראשם. לבשנו רק חולצות לבנות ונעלינו חייבות היו להיות מצוחצחות. בבית-הספר חויבנו לנעול נעלי-בית.

בשבתות היינו חייבים לחזור מה"חדר" הביתה. היה עלינו ללמוד חומש עם הרבי. אבי תמיד היה בודק אצל הרבי אם אכן הגעתי לשיעור. אם סיפר לאבי שנעדרתי, הוא העניק לרבי כמה מטבעות תמורת המידע. אז היה אבי מעניש אותי ואוסר עלי לצאת לשחק. בקיץ היינו יוצאים להרים. שכרנו שם בקתה. היינו מטיילים ברגל, שוחים, ומבקרים בערים ובהרים. היינו נשארים בהרים חודש או חודשיים. להרים היינו מגיעים באוטובוס. אבי היה נוסע משם לעיר ובחזרה, כדי לדאוג לעסקים.

ב-1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את פולין. כילד לא ידעתי הרבה אודות גרמניה. כשתקפו הגרמנים את פולין, החליטו הורי לברוח מבדזין. הלכנו כמה ימים ברגל עם אנשים אחרים לעיר אחרת. לקחנו איתנו מה שיכולנו לשאת. שכרנו את אותה עגלה עם סוס שבה היה אבי מספק בשר לקצבים, כדי לשאת בה את חפצינו.

ראינו את הגרמנים באותה עיר, והם הורו לנו בגסות לחזור לבתינו. כשחזרנו לביתנו בבדזין, בית המדרש כבר עלה בלהבות ונשרף עד היסוד. חזרנו לביתנו וגילינו, שהפולנים כבר בזזו אותו. על כל הקירות היו כרוזים המודיעים כי כל היהודים המתגוררים באיזור הזה יועברו למגורים אחרים. היה עלינו למסור את כל הזהב, התכשיטים ומכשירי הרדיו במקום מסויים בבדזין. ניתן לנו חדר יחיד למגורי משפחה בת 5 נפשות. סידורי הבישול היו משותפים עם יהודים אחרים. זוהי תחילת חיי הגטו.

אבי היה מחוסר עבודה, ונאסר עליו לעבוד. נתנו לנו סרטי-זרוע לבנים ועליהם מגן דוד בצבע כחול כדי שנענוד אותם בעת שהותנו בגטו. אסרו עלינו לבקר בבתי-ספר. אסרו עלינו לחזור לביתנו. הגרמנים הכריחו את היהודים בגטו להקים ועד, והקימו משטרה יהודית.

אבי ואחי עבדו בעבודות בניין. אמי עבדה בבית-תמחוי. אני עבדתי ב"שופה פוליסי"- מטה הגסטאפו הגרמני, מצחצח נעליים, מנקה את מלונות הכלבים, סוחב פחמים ועצים וממלא שליחויות אחרות. עבדנו שבעה ימים בשבוע, מבוקר עד לילה. היו שם בערך שבעה תאים שבהם כלאו יהודים ולא-יהודים. לאחר שנחקרו האסירים היהודים, ראיתי אותם נורים למוות.

זכרונות מאושוויץ

אחי היה הראשון להילקח. בתחילה היה חוזר אחת לחודש לביקור. אני נלקחתי יום אחד מהגסטאפו והעלו אותי למשאית,ישר לאושוויץ. זה היה בפברואר 1942. הייתי באושוויץ מ-1942 עד אוקטובר 1944. בעודי באושוויץ, באוגוסט 1943, ראיתי רכבת מעיר הולדתי מגיעה למחנה. צפיתי באנשים היורדים מן הקרונות כדי לראות אם אוכל להבחין בבני משפחתי. לצערי ראיתי את אמי ואחותי יורדות מהרכבת לכיוון תאי-הגאזים. מזה שנה וחצי לא ראיתי אותן, ועתה הרגו אותן.

במועד מסויים, כאשר הייתי באושוויץ-בירקנאו, סיפרו לי שאבי נמצא שם, אך משום שהיו לו רגליים נפוחות הוא נשלח לבית-החולים. באחד הימים, תוך כדי נסיונותי לאתר את אבי, נאמר לי שהוא כבר לא נמצא בבית-החולים. מבלי שתהיה לי ראיה מוצקה לכך, אני יכול רק לדמיין לעצמי שהוא נרצח. אילו היה בחיים, הייתי מוצא אותו.

נשלחתי למחנה זאכסנהאוזן באוקטובר 1944. כמה חודשים מאוחר יותר נשלחתי לאורנייבורג ל-3 או 4 חודשים, לעסוק בפירוק מטוסים רוסיים ואמריקאיים שהופלו. אחרי אורנייבורג נשלחתי למחנה הריכוז דכאו. ב-1945 הייתי חלק מצעדת-מוות להרים. בלילה שהינו ביער. ב-3 במאי 1945 קמנו כל האסירים בבוקר וראינו, כי אין עוד גרמנים המקיפים אותנו באיזור. ה"קופל", ראש האסירים, אמר לנו להישאר במקומנו, ושאיש לא יעזוב את המקום.

חשבנו שנראה משאית גרמנית ושהגרמנים יהרגו אותנו במקלעים. במקום זאת ראינו כשישה טנקים נושאים כוכבים לבנים. חשבנו בתחילה שאלה טנקים גרמניים, אך להפתעתנו צץ ראשו של איש שחור מאשנב הטנק, והוא צעק "אמריקה, אמריקה" כשהוא מצביע על עצמו כדי שנבין שהוא אמריקאי. זה קרה בעיר וולפרוטסהאוזן.

האסירים החלו להתפזר. האיש השחור, בעזרת שפת-הסימנים, אותת לאחדים מתוכנו להיכנס לטנק שלו, והוא הסיע אותנו העירה. הוא לקח אותנו לבית שבו התגוררו בעבר גרמנים. בעזרת שפת-סימנים נאמר לנו לישון שם. הם נתנו לנו סיגריות, שוקולדים, קרקרים וגבינות, ועשו כל מאמץ כדי שנחוש בנוח.

האסירים החלו להתפזר. האיש השחור, בעזרת שפת-הסימנים, אותת לאחדים מתוכנו להיכנס לטנק שלו, והוא הסיע אותנו העירה. הוא לקח אותנו לבית שבו התגוררו בעבר גרמנים. בעזרת שפת-סימנים נאמר לנו לישון שם. הם נתנו לנו סיגריות, שוקולדים, קרקרים וגבינות, ועשו כל מאמץ כדי שנחוש בנוח.

לאחר כמה ימים כיוונו אותנו למחנה-גירוש (מחנה עקורים) ושמו פלדאפינק. ביליתי את רוב זמני בשאלות היכן אוכל למצוא את בני משפחתי שנותרו בחיים. מצאתי דוד אחד, שעייא- אחיו של אבי. נאמר לי גם היכן אוכל למצוא את אחי. מצאתי אותו מחלים ממחלת הטיפוס בבית-חולים בזאלצהיים שבגרמניה. דודי ואני שמענו, שהאחיינים שלנו חיים בסוסנוביץ, פולין, ולכן יצאנו לפולין כדי להביאם לפלדאפינק.

לאחר כמה ימים כיוונו אותנו למחנה-גירוש (מחנה עקורים) ושמו פלדאפינק. ביליתי את רוב זמני בשאלות היכן אוכל למצוא את בני משפחתי שנותרו בחיים. מצאתי דוד אחד, שעייא- אחיו של אבי. נאמר לי גם היכן אוכל למצוא את אחי. מצאתי אותו מחלים ממחלת הטיפוס בבית-חולים בזאלצהיים שבגרמניה. דודי ואני שמענו, שהאחיינים שלנו חיים בסוסנוביץ, פולין, ולכן יצאנו לפולין כדי להביאם לפלדאפינק.

כשחזרתי לפלדאפינק החלטתי שאיני רוצה עוד להתגורר במחנה.

עזבתי לשטאומברג בגרמניה, ומצאתי בית שבו התגוררתי עד 1947. רשמו אותי כיתום, והעלו אותי על ספינה לארה"ב. הגעתי לקליבלנד, אוהיו ב-3 באוגוסט 1947, ושיכנו אותי בבית-היתומים "בלפייר" שבו התגוררתי במשך שנה בערך, עד שעברתי לפיטסבורג, פנסילבניה.

במשך 51 השנים שחלפו התאמצתי לעבוד קשה, להקים משפחה ולספק את צרכיה. התחלתי את עבודתי בארה"ב כשוליה בחברה לייצור כלי עבודה וצבעים הפיטסבורג. פגשתי באישה נהדרת, והיא הפכה להיות רעייתי ב-6 באוגוסט 1950. יש לנו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן.

מקור

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *