סיפור ההישרדות של  פאולינה ברק (ברנבאום), בת 14 בשואה באוקראינה

51

מאתפאולינה ברק (ברנבאום)

נולדתי בתאריך 10 למאי בשנת 1927 בעיר אורינין, מחוז חמלניצקי ( מחוז קמנץ-פודולסק לשעבר). משפחתנו הייתה גדולה ומנתה ששה ילדים: שלושה בנים ושלוש בנות. האחות הבכורה – בלה (1919), האח – ליובה (1922), האח – גרישה (1924) אני, פאולינה – (1927) והאח הקטן ישנקה שנולד ב-1930. האחות השלישית, הקטנה נפטרה בשנת 1933 – שנת הרעב הגדול באוקראינה.

אבינו היה רב ושוחט, הוא היה איש דתי מאד. בהיותי בת ארבע עברנו לעיר קמנץ-פודולסק, שבה התגוררו רבים מקרוביי. שם גר סבי, אביה של אמי. גם הוא היה רב. סבי מצד אבי היה תושב אותה עיר. הוא היה מורה בישיבה ולימד את הילדים תפילות ועברית. שלוש שנים לאחר מכן הוזמן אבינו לעיירה ז’בנצ’יק, מחוז חמלניצקי, למלא את מקומו של הרב שנפטר. לאחר מותו של הרב הזקן, בנו קיבל את התפקיד, אבל היהודים המקומיים לא אהבו אותו ולכן הזמינו את אבי.

הגענו לז’בנצ’יק ושכרנו שם דירה. אנחנו הילדים התקבלנו לבית ספר יהודי יסודי. לאחר סיום ארבע שנות לימודים עברנו לכיתה ה’ בבית ספר אוקראיני. האח הגדול ליובה נשאר בעיר קמנץ-פודולסק אצל סבא. בשנת 1941, ערב המלחמה, סיימתי שבע שנות לימודים.

בשאר הערים פרצו פוגרומים וב-31 באוגוסט זה קרה בעיר שלנו ז’בנצ’יק. היה יום ראשון. מזג האוויר היה נפלא, הרבה שמש. האח הקטן ישנקה יצא, כרגיל, החוצה לשחק עם החברים. הילדים הרוסים לא שיחקו עם ילדים יהודים. ברגע שהם ראו ילדים יהודים  הם הכו אותם, זרקו עליהם אבנים ואמרו: “ז’ידים, עוד מעט ויהרגו את כולכם”. הילדים היהודיים נבהלו וברחו. הרוסים שנאו את היהודים מילדות.

פתאום ישנקה חוזר ומספר שבחוץ התאספו הרבה גרמנים. הם מגרשים את היהודים מבתיהם. יהודים עומדים ובוכים. הוא לא הבין שזה פוגרום. אמא אמרה לי: “בואי נלך לראות מה קורה שם?”. יצאנו החוצה. בעיירה שלנו היו הרבה מדיארים (הונגרים). שמנו לב שהם לא פגעו באף אחד, רק עמדו והסתכלו. טרם הבנו מה קרה. התקרבנו לכיכר. היו שם הרבה אנשים. אני ביקשתי מאימא שתחכה לי והלכתי לברר מה קרה. כשהתקרבתי לכיכר ראיתי אנשי אס. אס. במדים שחורים, מזוינים בתת מקלע. הם גרשו את אנשים מהבתים. הנשים והילדים בכו והגרמנים הובילו אותם לכיכר. בכיכר הקיפו אותם כדי שאף אחד לא יברח. זה היה כל כך מפחיד! עד היום אני רואה את התמונה הזאת. אחד הגרמנים קרא לי: “קום היר!” (בואי הנה). מיד הבנתי שעלי לומר שאני אוקראינית והוא ענה “וועק” – (לכי). אני באמת  הייתי דומה לאוקראינית. הייתי בלונדינית. למזלי, הפוליצאים (השוטרים המקומיים) לא הסגירו אותי. רבים זיהו אותי, אבל לא שמו לב אלי.

הגרמנים חשבו שהיהודים הם בעלי שיער שחור והרוסים הם בלונדינים. הסתובבתי ורצתי. סימנתי לאימא שתרוץ. עברנו את המאדיארים. הם לא הלשינו עלינו למרות שידעו שאנחנו יהודים. נכנסנו הביתה. אבא יושב וקורא בתורה ולא יודע מה קורה בחוץ. אימא צעקה מיד שכולנו נעלה לעליית הגג ונתחבא. ישנקה שהיה בחוץ נלקח על ידי הגרמנים. עלינו בסולם לעליית הגג. אני, אמא וגרישה נכנסנו לתוך הארובה. אבא התחבא היכן שהוא בעליית הגג. הרמנו את הסולם. שמענו כשהגרמנים נכנסו הביתה. הם לא מצאו אותנו ויצאו. הם הסיקו שכבר גורשנו. אבא ניגש אלי ואמר: אני הוא הרב ואני חייב להיות יחד עם היהודים. אולי שולחים אותם לעבודה. אין לי זכות להתחבא כשיוציאו את כולם.” אימא פרצה בבכי וביקשה שהוא יישאר כי הורגים את כולם. אבא ענה: “אדרבא, אני חייב להיות עם כולם”. הוא  לא אמר יותר מילה והתרחק. הוא היה מאד חכם והבין שלא יהיו יותר חיים.

אבא ירד מ”הבוידם”, ואנחנו אפילו לא שמענו איך הוא הוריד את הסולם. אחר כך ישנקה סיפר שהמפלצות האלו הכו את אבא בגלל שאחר לבוא. אבא ניגש ליהודים ואמר: “מה שיקרה אתכם יקרה גם אתי”. הוא אמר לישנקה: “תיגש אליהם ותגיד שאתה אוקראיני, רועה צאן, אולי לך הם יאמינו. אתה עוד צעיר וחייב לחיות”. אבא סיפר לישנקה שאנחנו מתחבאים בעליית הגג. ישנקה ניגש לפשיסטים ואמר: “שחררו אותי. אני אוקראיני, רועה צאן. אני נמצא כאן במקרה”. אחד הפוליצאים שלא הכיר אותו ציוה עליו: “תגיד את מילה “קוקורוזה” (תירס). ישנקה דיבר אוקראינית טובה וביטא את המילה ללא ריש גרונית ואז הוא שוחרר. אישה אחת עם ילד ניגשה גם היא לגרמנים אמרה שהיא אוקראינית. הילד, למרבה המזל, לא היה נמול. גם היא שוחררה.

ואז לקחו את כולם לשדה. שם כבר הכינו שני בורות גדולים. הבור השני היה מיועד ליהודים מהעיירה הסמוכה. הקברים נחפרו במרחק של שמונה קילומטרים מהעיירה. היהודים המסכנים הלכו את כל המרחק הזה. אחרי המלחמה אני ואחי הגענו לקבר האחים וראינו עד כמה הוא רחוק מהעיירה. החולים והמשותקים הובאו בעגלות למוות. רבים מהחולים והנכים נורו בדרך. לאחר הפוגרום אימא חיפשה את אבא. היא לא מצאה והבינה שהוא הלך, שלא היה מסוגל להתנהג אחרת.

לאחר זמן מה ישנקה הגיע הביתה וסיפר לנו שאבא אינו בחיים, כמו כולם. התחלנו לבכות. הוא סיפר שיהודי  זקן אחד שם על עצמו טלית, לקח תמונה של בתו שגרה בעיירה אחרת ובקריאת “שמע ישראל” קפץ  לבור. האוקראינים סיפרו שהאדמה התנדנדה שלושה ימים. הפשיסטים קברו אותם בחיים.

נשארנו שלושה ימים בעליית הגג ללא מים ומזון. לאחר הפוגרום האיכרים עברו בבתים עם שקים ושדדו את הרכוש היהודי. הפוליצאים צעקו: “אל תכנסו לבתים. הז’ידים מתחבאים שם עם רובים”. הפוליצאים רצו לקחת את כל הרכוש לעצמם, אבל האיכרים לא שמעו לקולם. שמענו בדירתנו צעקות נוראות. הם זרקו ביצים על התקרה, על המראה, וצעקו בשנאה: “אין אצלנו יותר יהודים. עכשיו הכל יהיה טוב”. הכל שמענו שם ב”בוידם”, אבל ישבנו בשקט.

פתאום שומעים שאחד הבחורים למטה פונה לאחד הילדים ואומר: “עלה לעליית הגג ואני אחריך. אולי נמצא שם זהב”. אנחנו יושבים, רועדים מפחד ומחכים למוות. הילד עלה וראה שפתח הארובה סגור. הוא פתח אותו וכשראה אותנו החל לצעוק חזק מאד: “הז’ידים כאן עם רובים” כל האנשים שהיו בדירה עם שקים מלאים ברחו החוצה. מישהו קרא לפוליצאי והוא פנה אלינו: “צאו!”

אנחנו ירדנו וכשיצאנו מהבית אמא אמרה לנו: “רוצו, ילדים, תצילו את עצמכם!” האחים רצו לפני. אימא גם  החלה לרוץ, אבל פוליצאי השיג אותה ואמר שאין צורך לרוץ. לא הורגים יותר את היהודים (כמובן שזה היה זמני). לו היו ממשיכים להרוג, הוא לא היה נותן לנו לברוח והיה יורה בנו בו במקום.

אנחנו היינו בטוחים שאימא רצה אחרינו. רצנו לכיוון בית הקברות היהודי. כשהגענו לשם וגילינו שאימא לא אתנו, פרצנו בבכי כי חשבנו שהרגו אותה. הסתתרנו בבית הקברות. לפני פרוץ המלחמה תכננו לבנות שם משהו ונשארו קרשים וקש. התחבאנו תחת הקש. באותו היום ירד גשם חזק. הגשם ירד במשך כל אותו השבוע. אלה היו דמעות של החפים מפשע. ברגע שנודע לאימא שלא הורגים יותר, היא רצה לחפש אותנו אבל לא מצאה. פוליצאי לקח אותה לגטו. שם היו  כ – 160-150 היהודים אשר הצליחו להסתתר.

את הגטו הקימו ברחוב לא גדול. דחסו את היהודים במספר בתים. נאסר עליהם לצאת מחוץ לגטו. למרות זאת אימא הייתה בורחת כל יום כדי לחפש אותנו. לא היה לה שמץ של מושג שאנחנו התחבאנו בבית הקברות. מספר ימים שכבנו מתחת לקש. ביום פחדנו לצאת ובלילות גרישה היה יוצא וממלא את הנעל שלו במים משלולית. שתינו מהמים האלה. למרבה המזל הגשם ירד כל השבוע והיו לנו מים. מצד אחד אמנם התרטבנו לגמרי, אך מצד שני, הגשם היה ההצלה שלנו.

התברר שבבית הקברות הסתתר עוד אדם אחד, גבר. גרישה ראה פעם שגם הוא אוסף מים מהשלולית. גרישה שמח מאד שישנו עוד אדם אתנו. לאחר יומיים האיש נעלם בלי להגיד לנו מילה. אחר כך הוא סיפר לנו שהחליט  להסגיר את עצמו כדי לא לסבול יותר. בדרך נודע לו  שלא הורגים יותר את היהודים ועליו ללכת לגטו. שם הוא פגש את אימא וסיפר לה שכולנו שוכבים מתחת הקש בבית הקברות. אימא רצה אלינו מיד. כשראינו אותה פרצנו בבכי וצחקנו מרוב שמחה שהיא חיה ושנפגשנו. היא לקחה אותנו לגטו.

בגטו התגוררנו בחדר אחד קטן. החיים היו נוראים. לא היה אוכל. למרבה המזל היו שולחים אותנו לשדות לאסוף תפוחי אדמה וסלק. היינו מביאים הביתה כמה שיכולנו. בישלנו ואכלנו. זה היה בסתיו 1941. אמא הייתה הולכת מדי פעם למכרים בכפר והתחננה לאוכל. החוף החל ולא היה מזון לגמרי. כולנו היינו הולכים לכפר והתחננו לנדבות. כשהפוליצאים ראו אותנו, הם  הרביצו לנו. הם היו באים לגטו כל יום על מנת לבדוק שאף אחד לא יברח. הם הכו ללא סיבה. הם נהינו מזה.

פעם נכנס אלינו הביתה אבא של בת כיתה שלי בשם ורגלה. כשנכנסו גרמנים הוא נהיה פוליצאי. הוא היה אנטישמי ובריון נוראי. הוא ניהנה להכות ולהרוג. פעם הוא נכנס אלינו הביתה וללא שום סיבה הכה את אמא. כולנו בכינו והתחננו בפניו שלא יגע בה ואז הוא הכה אותנו בשוט. זה היה סיוט!

אנשים החלו לחלות. הופיעו כינים. בעיירה לא  היו הרבה גרמנים אבל לרוב, האכזריים היו הפוליצאים (השוצמנים). אם הם ראו מישהו חולה ששוכב עם חום, מיד חשדו שזה טיפוס וירו בו במקום. הרבה נפטרו מטיפוס. אנשים לא נרדמו בלילות. בבתים קבעו תורנויות. שכבו לישון בבגדים. כל יום חיכו לפוגרום הבא…….

לסיפור החיים המלא במאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *