סיפור התלאות של צבי גוטליב , ילד בן 7 בשואה ברומניה

280

"סבי התייתם מאמו בהיותו בן פחות מ-6 שנים. אביו של סבי נאלץ לצאת לעבודות ולכן, סבי שהה כל היום עד שעות הערב אצל דודו ודודתו שהשגיחו כי יאכל וישתה. לדודים לא היו ילדים והם התייחסו אל סבי כאל בנם.

בקיץ 1943, אביו של סבי לא חזר בערב מעבודת הכפייה, וכעבור שעות מועטות נודע לדודים שהוא נאסר על ידי השומרים הנאצים ונלקח אל קסרקטין, על מנת להישלח לאזור של עבודות פרך מעבר לנהר הבוג. היו שם מחנות עבודה בתנאים קשים במיוחד  ורוב היהודים לא חזרו משם בחיים. כעבור יום או יומיים, הנאצים פרסמו במודעות שהיהודי מנדל גוטליב, אביו של סבי, נורה ונהרג בניסיון בריחה. כמובן שהדודים לא סיפרו את זה לסבי וכשהוא שאל היכן אביו, ענו לו שהוא עדיין בעבודה.כעבור מספר שבועות התברר שהמודעה הייתה שקרית על מנת להרתיע אחרים מלברוח.

אביו של סבי באמת הצליח לברוח, הוא יצא מהשורה של העומדים לעלות על עגלות המסע והתחיל לרוץ. השומרים שנדהמו מהתעוזה ירו לעברו של אביו, אך, לא פגעו בו. הוא הצליח לחצות את הנחל בשחייה ולהסתתר ביערות. כל זה נודע כאשר אביו של סבי חזר לילה אחד לבית הדודים. באותו הלילה העירו את סבי משנתו והוא ראה לנגד עיניו אדם מזוקן ומלוכלך עם בגדים קרועים ונבהל  מאוד. "לקח לי זמן להכיר את אבי, מראה מזעזע זה נחרט בזיכרוני לנצח ". כעבור מספר שעות נאלץ אביו של סבי לחזור ולהסתתר ביער. מידי כמה שבועות היה בא לבקר את סבי בלילה וחוזר ליער שם שהה בחברת פרטיזנים. סבי חי אצל הדודים עד סתיו 1943. בשנה זו הצבא הרוסי הדף את הצבא הגרמני ולעיירה אובודווקה, בה התגורר עם דודיו, הגיעה משלחת של נציגים מהצלב האדום. נציגי הצלב האדום היו  אוספים את הילדים היהודים היתומים ומעבירים אותם לעיירה בשם באלטה. שם רוכזו יותר מאלף ילדים בבית יתומים בגילאי 5 עד 14. גם סבי נשלח אל בית היתומים מבלי לדעת אם יראה אי פעם את משפחתו. הצלב האדום התחיל לשלוח את הילדים מבית היתומים לרומניה ולארצות נוספות שהסכימו לקלוט את היתומים.התנאים בבית היתומים היו קשים מאוד. בית היתומים היה לפני המלחמה בית ספר גדול  ואת חדרי הכיתות, הפכו לחדרי לינה עבור הילדים. הניחו קרשים על הרצפות ועל הקרשים פיזרו קש ושקים וכך ישנו הילדים. גם כמות האוכל הייתה קטנה והרבה מהילדים עסקו בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה. סבי התבייש לאסוף נדבות. "היה לי ספל גדול, עמדתי על יד באר המים, שם היה מסוכן לעמוד משום שהיה קרח מסביב וילדים אחרים פחדו לגשת לשם. בקשתי מהמבוגרים ששאבו מים למלא גם את הספל הגדול שלי במים. את המים הייתי מחליף בתפוח אדמה או בפרוסת לחם  עם ילדים שהסכימו לכך".

לתיעוד  המלא באתר הקשר הרב-דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *