עדותה של חביבה ברך : לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.

181

“שמי חביבה. בפולין קראו לי בשם אחר, אבל כשהגעתי לארץ החליפו את שמי לחביבה.

נולדתי בפולין וחייתי שם באזור כפרי ליד לובלין.

אבא שלי נולד בכפר גדול. הוא היה סוחר תבואות והיו לו הרבה קשרים עם פולנים ויהודים מהסביבה. ההכרות הזאת עזרה לנו מאוד בהמשך דרכנו.

המלחמה פרצה ב-39. אנחנו המשכנו לחיות באותו מקום, וקיווינו מאוד שדבר לא יקרה, אבל המציאות הייתה שונה. הגזירות הלכו וגברו והיינו חייבים לנטוש את הבית שלנו. לקחת מה שניתן היה לקחת, ולהתחיל לנדוד מכפר לכפר, ומגורן לגורן. היינו חייבים להסתתר אך בכל כפר ניסינו ליצור קשר עם אנשים שהורי הכירו, ולבקש מהם עזרה.

יותר מאוחר כבר לא הייתה ברירה והיינו חייבים לבנות בונקר בשדה ולהסתתר באופן מוחלט במשך היום. רק בערב יכולנו לצאת, לחפש אוכל, לחפש נדבות. היו ימים, הרבה ימים, שחיינו רק מהשלג.

כך עברו הימים עד שהבנו שהסכנה גדולה ואנחנו חייבים להיפרד. הורי החליטו לחפש מוצא בשבילי כדי שמישהו מהמשפחה יישאר בחיים.

אבי קשר קשר עם איכר בכפר, לא רחוק מהבונקר שבו היינו. זו הייתה משפחה עם ילד אחד שלא תיפקד כראוי. לא היו להם יותר ילדים והם היו זקוקים מאוד לידיים עובדות ולחברת ילדים לבין שלהם. המשפחה הזו הסכימה לקחת אותי וכך נפרדתי מההורים בתקווה שאראה אותם שוב – אך זה לא קרה.

יום אחד החלטתי לבוא ולבקר את ההורים. לקחתי את הפרות ויצאתי לשדה. הלכתי לאזור שבו ישבה המשפחה, לאזור הבונקר, למקום שבו היה הבית האחרון שלנו. התקרבתי לשם, היו שם הרבה ילדים שרעו את הפרות הם הכירו אותי כשייכת למשפחה וצעקו לי מרחוק:

‘תברחי משם, תברחי מהר, לקחו את ההורים שלך, תלכי מפה’. חזרתי הביתה.

באותו הערב, מאוחר יותר, לקח אותי הגוי שבביתו הסתתרתי לאורווה ואמר לי:

‘תשמעי, המצב הוא כזה, את צריכה להבטיח לי שאת שותקת, את לא בוכה, את לא צועקת, את רק שומעת מה שאני אומר לך, ותזכרי כאן בצד יש לי קלשון…’

ואכן, הברירה היחידה שהייתה לי כדי שאוכל להמשיך לחיות, הייתה לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.

הגענו לתקופה של סוף 44 תחילת 45. הרוסים נכנסו לאזור שלנו. הקצין שלהם, שהיה יהודי, שם לו למטרה להתעניין בכל כפר אם יש ילדים יהודים כדי שיוכל להציל אותם.

הקצין ניסה להתיידד איתי, לדבר איתי פולנית, לדבר איתי אידיש, לתת לי סוכריות, היו לו ודאי כוונות טובות אבל אני נשארתי חשדנית.

הוא הבטיח שיעזור לי לחפש את המשפחה שלי.

אחרי תלאות רבות הגענו ללובלין, מלובלין עברנו ללודז’ ובלודז’ נכנסתי לבית יתומים. בעזרת רכזי תנועות שונות הגעתי לקבוצת דרור.

באפריל 46 הגעתי לארץ, לקיבוץ יגור, לחברת נוער, ומאז החיים התחילו להתגלגל”.

מקור וקרדיט : מט”ח ובית לוחמי הגטאות
 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *