עדותו של אלי בכנר:  הנער מאושוויץ שנלחם במלחמת השחרור בישראל

639

אנחנו ברחנו ליערות. שהינו שם 7-8 ימים. הרעב היה גדול. אכלנו עשבים, ושדדנו מעט בתים. במקום הסתובבו גם חיילים גרמניים שערקו מהצבא ה. רגו אותם ולקחו מהם את הבגדים החמים. באחד הלילות האירו עלינו מסביב, והיינו מוקפים בטנקים מכל עבר. פחדתי מאוד, כי חשבתי שאלו גרמנים שיחסלו אותנו.אחרי כמה רגעים התברר שזהו חיל החלוץ האמריקאי. הם חילקו לנו אוכל, ואחרי 4-3 שעות הגיעו מכוניות של הצלב האדום ואספו אותנו כפליטים. לפני שעלינו למכונית, כל אחד נשאל לשמו, כשאמרתי את שמי, שאל אותי מישהו " ? "עמך זה היה סימן בין היהודים במחנות ובגטאות. עניתי שכן, והוא לקח אותי בידיים, ואחר כך שאל באידיש רצוצה שאלות עלי. הוא לקח אותי במכונית וסיפרתי לו הכול. הוא סיפר ששמו שמואל כוהן, הוא מברוקלין, הוא קצין בצבא, והוא שאל, האם אני מוכן להישאר אצלו, ולא ללכת למחנה הפליטים.  חשתי שהוא רוצה בטוב, והסכמתי. הכושי שלו הביא אותי למחנה הצבאי האמריקני, שם התרחצתי ולבשתי מדים אמריקאים. במשך 3-2 – ימים הוא נתן לי רק תה ועוגיות, כשכל החיילים אכלו טוב, ואני כעסתי עליו, וחשבתי ששוב נקלעתי לאיזה מחנה. רק אחר כך נודע לי שניצלתי ממוות. הרבה אסירים מתו עם השחרור בגלל תזונה לא מתאימה. רק כעבור זמן יכולתי להתרגל לאוכל הנורמאלי

כשהוכרז על הניצחון במלחמה נסענו לברלין, ומשם ירדנו לקלן. לאחר זמן מה הקצין הועבר למפקדתו של אייזנהאואר בפרנקפורט, הצטרפתי אליו, והייתי הקמע של היחידה. לקצין לא היו ילדים, והוא רצה לאמץ אותי. אני רציתי לחזור , כדי שלפחות אראה את הבית שתיארו בתמונות, ורציתי לדעת אם נשאר מישהו מהמשפחה שלי. ידעתי שאבי נשאר בבוכנוואלד וחששתי שרצחו את כל מי שנשאר שם, אך הייתי בטוח שאחי נשאר בחיים. הקצין סיפר לי שלא השמידו את בוכנוואלד, ולכן יכול להיות שאבי ניצל. כדי לבדוק אם אבי בחיים ולקבל ממנו אישור לאמץ אותי, הוא קיבל רישיון לנסוע . קיבלנו קומנדקר, והכושי נסע איתנו. הנסיעה נמשכה 20 ימים, בגלל הגשרים ההרוסים והקושי לחצות את הנהרות. הגענו לאוסטרבה עם ציוד ומזון וסיגריות, ושם קיבלו אותנו יפה. משם נסענו לפראג, ומצאתי במהרה את הבית . שם גרו שתי נשים שקיבלו אותנו יפה, ואמרו שעדיין לא חזר אף אחד מהמשפחה שלי. הקצין היה צריך לחזור וסיכמנו שתוך שבוע אודיע לו אם מישהו נמצא. קיבלתי תעודות עם חתימה של אייזנהאואר, שעזרו לי להסתדר, וגם המדים האמריקאים שלבשתי הועילו.

מיפגש מפתיע עם חייל רוסי שהיה למעשה דודי 

לאחר שני לילות הרגשתי שמישהו מנשק אותי, וראיתי חייל רוסי שאמר לי שהוא דודי, אחי אבי. לאחר יומיים נסענו למשרדי הצלב האדום, ואמרו לנו שיום קודם לכן אבי עבר את פרג ברכבת של הצלב האדום לכיוון .O.M .נסענו לשם, ואכן מצאנו את אבי. גרתי איתו זמן קצר עד שהגיעו קרובים נוספים שברחו לרוסיה. הגיע אח של אבי ועוד דודה ובעלה ובנם. לקצין הודעתי שאני לא חוזר איתו, והוא מאוד כעס על כך. חזרנו לאוסטרבה ושם נרשמתי לגימנסיה, וכשעשו לי בחינות כניסה, התפלאו מהרמה הגבוהה, בזכות הלימודים בטרזין, והקפיצו אותי כיתה. הייתי יהודי בודד בכל בית הספר, והתייחסו אלי טוב .

בשלב מסוים רציתי לעלות ארצה, ועשו ממני חייל בריטי . הבריגאדה היהודית  אספה תעודות של חיילים בריטיים שנהרגו, וזייפו את המסמכים, ונתנו לאחרים. בתחילה לא רצו לתת לי תעודה , כזו אבל בסופו של דבר סידרו לי תעודה, ובאוניה הבריטים כל הזמן עקבו אחרינו. נסענו ברכבת לפריס, ומשם למרסי, ואחרי יומיים עלינו על האוניה, והפלגנו שבעה ימים עד שהגענו לחיפה .

באוטובוס שעלה על מוקש

הגענו לארץ במאי 1947 ,לפני קום המדינה. כשהגעתי החליפו לי את השם, והסיעו אותנו לכפר המכבי. הודיעו לנו שנצטרך לעבוד. אבל אני לא רציתי. היה לי שהיה לו בית חרושת לריבות, וחנות לקפה בנחלת בנימין. ביקשנו מהקיבוץ, אני וחבר, שיתנו לנו לבקר את הדוד. הם נתנו לנו 62 גרוש, ובארבע בבוקר הסיעו אותנו לתנובה בחיפה, ומשם לאזור הרכבת, היכן שהיו אוטובוסים לתל אביב. אוטובוס של יהודים עלה 54 גרוש ושל ערבים ,27 ולכן עלינו על האוטובוס של הערבים. לאחר נסיעה קצרה האוטובוס עלה על מוקש, לא נפגענו, אבל הובלנו לתחנת המשטרה. לנו היו ניירות שאנו ילידי כפר המכבי ולא עולים חדשים. פחדתי שיגלו שאני עולה חדש ויעצרו אותי.

מישהו שאל עם אני יהודי, וסיפרתי לו שאני עולה חדש. הוא החביא אותי ואת חברי בבית שימוש במשך שעתיים , ולבסוף הוציא אותנו משם והעלה אותנו על מונית עם הכתובת בתל אביב. הוא אמר לנהג להזדרז כי השעה הייתה רבע לשש, ובשש וחצי היה עוצר. הגענו ברגע האחרון, וסיפרנו הכול לדוד. לא רצינו לחזור לקיבוץ .

 נלחמנו בלבנון , בנגב וכבשנו את אילת

למחרת הוא הלך איתנו לסוכנות והם שלחו אותנו לבן שמן, שם שהינו עד תחילת מלחמת העצמאות, וכשהתחילה המלחמה התגייסנו לצבא. נלחמנו בלבנון, ואחר כך בנגב וכבשנו את אילת. אחר כך חזרנו לתל אביב . ערב אחד התארגנו והלכנו לקולנוע מוגרבי ושם פגשתי חברה מאוסטרווה. בהמשך התארגנו ואמרנו שאנחנו רוצים לעבור למקום שהוא בין קיבוץ למושב. הלכנו לסוכנות, ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת למולדת או לרגבה. בחרנו במולדת והגענו בגרעין של 11 אנשים, וכל אחד קיבל חצי אוהל מהצבא. בהמשך חלק מאיתנו חזרו לצבא. אני נשארתי במולדת . אבא שלי שנשאר בצ כיה' , נישא בשנית, ואני לא הסתדרתי עם אשתו, כי היינו שונים בתפיסת העולם. היא כל הזמן רצתה לנשק ולחבק אותי, ואני לא סבלתי את זה. חודשיים אחרי שעליתי ארצה, אבי סיפר שנולד להם ילד, אבל בגיל שש הוא נדרס, ואיבד רגל. כל שנה הוא הוזמן לווינה על ידי הסוכנות היהודית לטיפול ברגל התותבת, וכך הם יכלו לצאת מצ'כיה שהייתה במשטר קומוניסטי, ויכולנו להיפגש .

אבי רצה לעלות לארץ, אך התנאים אז היו קשים, ועוד עם ילד נכה והצענו לחכות. הכרתי את אחי, הוא היה מאוד גאה בי, אבל הסובייטים גמרו לו את החיים, ובסופו של דבר הוא התאבד. לאבי נולד ילד נוסף, עם רגל פגומה , לא ידעו לטפל בו, וגם הוא נפטר. בהמשך היחסים שלי עם האישה השתפרו מאוד, מה גם שראיתי כמה יפה היא מטפלת באבי . כאשר אני נזכר בימי המלחמה, אני רוצה לומר ששנותיי היפות ביותר עברו עלי דווקא בטרזיינשטט . לא הרגשתי את עצמי כאסיר, אולי כי לא הבנתי מה נעשה סביבנו. יתר התקופות היו כמובן איומות וקשות

ראיון: צליל פרנס, מושב מולדת, ינואר 2014

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *