עלינא גוטליב , ילדה בת 4 , במסע הימלטות מהשוטרים הגרמנים

170

עלינא גוטליב ילידת 1939 ,לבוב , פולין

"אמא הייתה רוקחת וגוייסה למחנה עבודה גרמני. נשארתי עם סבתא, שבשלב מסויים נלקחה ולא חזרה. אמא ביקשה את דודה רגינה, אחותה, שתיקח אותי אל אשה פולניה . בלילה , ללא שום הסברים , הלבישו עלי שכבות על שכבות של בגדים ומעילים מבלי שהבנתי מדוע. אני זוכרת כל זאת, שמרתי על הזיכרונות האלו, כי זה מה שהיה לי . הייתי מתעוררת וחושבת שאולי זה רק חלום רע.

הלכנו ברגל והגענו אל האשה הפולניה, גברת הלנה פלוחובה. הדודה רגינה מסרה אותי ובידה השנייה מסרה לה מטפחת קשורה בארבע קצוות שהוסתרה מתחת לסינר. כמובן שלא ידעתי אז מה הכיל הצרור. מן הסתם  היו בו תכשיטים או כסף , או שניהם. הדודה שלי אמרה לה: " זו ילדה נוחה מאד , ילדה שמחייכת, שאינה צריכה הרבה. פרוסת לחם ומים, זה מה שדרוש לה. בואי נעשה ניסיון למשך שבועיים ואם זה לא יצליח, אני אבוא ואקח אותה" . הייתי באמת ילדה טובה ונוחה, תמיד קיבלתי הוראות לחייך.

נחשבתי לנכדה של גברת פלוחובה, והיה לה גם נכד כבן שבע-עשרה. היו בבית גם יהודים מבוגרים שהוחבאו במרתף , ביניהם נערה בת ארבע-עשרה.

נתקשרתי לגב'  פלוחובה הפולנית , אך בעלה היה אלים במידה מסויימת.

רציתי להשאר אצל הגברת הפולנייה , היה לי טוב אצלה .

בינתיים הייתה הלשנה וכל היהודים בבית נתפסו. הגברת פלוחובה עזבה במהירות את הבית ולקחה אותי. האשה הפולנייה עזבה באומץ את הבית ומשפחתה ונדדה בדרכים , בלב המלחמה, כדי להציל ילדה יהודייה. היא החלה לנדוד ברחבי פולין תוך שהיא מסכנת את עצמה גם בגלל סכנת המלחמה וגם בגלל הסכנה להיתפס עם ילדה יהודייה.

הנדודים זכורים לי כמסע ארוך ומעייף . שינה ברכבות ובדרכים. אני זוכרת  את הגברת פלוחובה כאשה טובה ורכה. ישנתי איתה במיטה, ואני זוכרת את עצמי מתרכבלת בחיקה. היא דאגה לי לבגדים והכינה עבורי גרביים על ידי חיבור ותפירה של גרביים שונות וישנות. בגדים חדשים קיבלתי בפעם הראשונה רק עם כניסתי לבית הספר.

מבחינת הזהות שלי , בכל מקום בו הגענו אמרו עלי שלא ייתכן שאני נכדה שלה . קראו לי "זידובקה" . הילדים הציקו לי בקריאות האלה . למזלי היה לי שיער בלונדיני ועיניים בהירות.

פעם ניסו שוטרים גרמנים לסחוט ממני הודאה שאני יהודייה. העמידו אותי על שולחן . פיתו אותי והבטיחו לי שוקולד אם אודה בזה. הצטלבתי, לחשתי תפילה בפולנית ואמרתי , " מה פתאום אני יהודייה? הגברת הפולנייה שאלה אותי איך עמדתי בזה, ואמרתי לה שאינני אוהבת שוקלד.

עם סיום המלחמה חלפה הסכנה, ואנחנו חזרנו מנדודינו לביתה של גברת פלוחובה. התחלתיי ללכת לבית ספר. נשארתי אצלה ארבע שנים, עד 1947, כי אף אחד לא בא לחפש אותי. הלכתי לכנסייה לבושה בבגדים לבנים, כמו הילדים הפולנים.

יום אחד הופיע איש במעיל צבאי ארוך ואמר שהוא דוד שלי. היום אני יודעת שהוא היה שליח של "הקואורדיניציה" להצלת ילדים אחרי השואה. הייתי קטנה ורזה , והאיש אמר שאני נראית לו כמי שזקוקה להבראה. הוא הציע לגברת הפולנייה שייקח אותי למוסד להבראה לילדים למשך חודשיים וכאשר אבריא , אם הא תרצה בכך , תקבל אותי בחזרה. היא התנגדה וגם אני החזקתי בכוח בדפנו של השולחן הגדול. סירבתי , לא רציתי ללכת בשום פנים ואופן. כמובן שהאיש  היה חזק ממני, לקח אותי משם, הביא אותי למוסד בלודג' , ונעלם . עשיתי שם בעיות, שביתה , לא אכלתי , לא הסתרקתי , וכמובן שרציתי לחזור אליה  לגברת הפולניה לכפר .  הזהירו אותי ואמרו שאם לא אסתרק , יגזזו את שערי. לא דיברתי ,, לא רציתי ללמוד עברית, אך כעבור  זמן-מה נשברתי. חילקו שמנת עם צנוניות. לא יכולתי להתאפק יותר, אכלתי.

התגעגעתי נורא אל הגברת פלוחובה . גם היא הבינה שהוליכו אותה שולל , אבל במוסד  של היתומים יהודיים לא הסכימו להחזיר אותי לגברת הפולנייה.”

מקור וקרדיט : חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה,הוצאת גוונים, 2006 .

 

0

תגובות