על הסולידריות של קבוצת ילדי ה131 בשואה

189

סיפור החיים כפי שמסר דני חנוך לאריק גורדין, מתאר יום אחד בסוף קיץ 1944  , כאשר 131 ילדים מהעיר קובנה הופרדו מהוריהם והתחילו את מסע השואה שלהם לבדם. אחרי שתי סלקציות נשארו מהם 45 ילדים, שהתנהלו כקבוצה מגובשת , עם הרגלי סדר כמו-צבאיים, וכך העביר אריק גורדין את סיפורו של דני חנוך על הקבוצה :

" הקבוצה העניקה תחושת שייכות חזקה חבריה ובכך הקלה עליהם להתמודד עם הקשיים, האימה ביום-יום-שאיש מהם לא ידע מה צופן בחובו-ועם אירועים נקודתיים שבהם נשקפה להם סכנת חיים, כמו סלקציות, צעדות מוות  או סתם מפגש עם איש אס.אס אכזר. הקבוצה תפקדה , כגוף מלוכד. ללכידות זו הייתה נראות בשטח. החיזיון הבלתי נתפס ובוודאי הלא שגרתי של "מחלקת ילדים המתנהלת  כיחידה כמו צבאית, היווה סוג של מגן לכל אחד ממרכיביה, שהיו כאמור ילדים צעירים שנותרו לבד בעולם, ללא בית וללא שאר בשר",

בהמשך , דני חנוך מייחס את התופעה לקיומה של סולידריות בין חבריה, ואותה עצמה הוא תולה ברקע המשותף של חברי הקבוצה, כפי שנכתב בספר:

" אין ספק שהמסגרת הזו, שנוצרה כאילו מעצמה, אפשרה לילדים להתחבר לכוחותיהם הפנימיים ולבנות את החוסן הנפשי שלהם, שסייע להם להתמודד עם הקשיים ולשרוד. ניתן לשער, כי מעבר לרץף האירועים שעברו ביחד בשנים האלה (גורל), מה שהוסיף לתחושת הסולידריות של הילדים היה הזיכרון המשותף שלהם מהבית, מקובנה, מנוף ילדותם הזהה ומחייהם עד כניסת הנאצים. גם החיים בגאו במשך שלוש שנים יצרו ביניהם, ללא ספק, זיקה מיוחדת לא נזקקה למילים"

כותבת פרופסור עמיה ליבליך :בספרות המקצועית שקראתי על השואה ועל טראומות אחרות מעולם לא פגשתי תיאור של התארגנות בין-אישית שכזו.  הסולידריות הזו נוצרה בין ילדים, שאינם קרובי משפחה או אפילו מכרים משכבר. יש כאן תופעה של אינסטינקט הישרדות מופלא.

דוגמה דומה נוספת לקשרים העמוקים בתוך חבורת הילדים מופיעה בזיכרונותיו של דני  חנוך על עבודת הכפייה שבהן הועסקו הילדים בבירקנאו " הם נדרשו להוביל עגלות שעליהן העמיסו את הפריטים והחפצים האישיים של האנשים שהגיעו לבירקנאו ומיד נשלחו לתאי הגזים" .

משימה זו הייתה קשה במיוחד בימי החורף , כאשר השלגים והבוץ היקשו מאוד על גרירת העגלות, וכך דני חנוך מספר: " כל עגלה גררה על ידי עשרה ילדים שהחליפו בהמות לצורך העניין. שניים היו על היצול והאחרים משכו את העגלה בעזרת חבלים... ברגע שאחד הילדים היה מתעייף היו מחליפים אותו מיקום אחד בצדי העגלה . ,בעגלה היו נקודות משיכה קשות יותר והיו קשות פחות" ( כמו במסע אלונקות בטירונות, עולה לפתע התמונה ), על ידי החלפת המיקומים שמרו אחד על האחר מפני שוט הקאפו, שהשגיח עליהם בעת ביצוע עבודת הפרך.

באופן כללי יותר מביא הכתוב מפיו של דני חנוך : " בתקופת בירקנאו הייתה סולידריות בינינו בגרירת העגלות, בחלוקת המזון שמצאנו בכיסי הבגדים שיפלנו בהם ובדרך שלנו לשמור על חום גופנו.. ידענו שאנחנו קבוצה והיא שימשה לנו משענת ותמיכה. "

כותבת פרופסור עמיה ליבליך בספר : אחת התוצאות החשובות של סולידריות שנוצרה היא עזרה הדדית, כאשר זו איננה נובעת מתכתיב חיצוני, אלא היא וולונטרית לחלוטין.

הסולידריות הקבוצתית של קבוצת הילדים מקובנה התקיימה לאורך כל התקופה שבה דני שהה במחנות או  בצעדות המוות.

מקור וקרדיט : עמיה ליבליך , " להסביר חיים " , בתוך הספר : אריק גורדין , עמיה ליבליך , רחל חנוך, לספר כדי לחיות  סיפורו של דניאל חנוך,  הוצאת כרמל , ירושלים , 2021 .

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *