מאת: גל גנות
יעקב צוראון היה בן ארבעה חודשים בלבד כשהמלחמה פרצה. כשהגרמנים סיימו להקים את גטו ורשה, הוא עבר לחיות שם עם חלק ממשפחתו. כילד בן שנתיים וחצי, הסתתר במחבוא יחד עם סבתו לאה ואימו אסתר, ובזכות כך ניצלו חייו. לאחר מכן נמסר לאישה נוצרייה ושהה אצלה עד גיל שש. במהלך המלחמה, כאמור, נרצחו תשעה מבני משפחתו, בהם סבו שהיה רב בחסידות גור. אביו נשמע להמלצה שקיבל במטרה להינצל והתגייס לצבא הפולני בתחילת המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, אימו עבדה בבית חולים צבאי כאחות, תחת זהות נוצרית.
ב-1945, כעבור שלוש שנים שבהן לא התראו בני המשפחה הגרעינית, איתרה אימו את אביו והשלושה התאחדו. ב-1948, אחרי שהות ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, יעקב עלה עם הוריו ארצה באוניית המעפילים "קיבוץ גלויות". החוויה הזו זכורה לו במיוחד, שכן לראשונה פגש חייל לבוש מדי חאקי שבירך אותם על הגעתם לארץ ישראל. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה שמע את התקווה. "זאת הייתה שירה עוצמתית", נזכר.
כיום יעקב חי בחיפה, בסמיכות לבסיס שבו משרת נכדו סגן טלאל הררי, בן 21, חובל בשייטת 3. טלאל היה כאמור על ספינה שהגיעה לזירה הדרומית ב-7 באוקטובר. "עוד לא הבנו מה קורה, זינקנו מהר מאוד לגזרה", הוא מספר. רק בחודש ספטמבר טלאל סיים את קורס הקצינים. "היה טקס מרגש במיוחד, צילמתי המון", יעקב אומר. מיד אחרי טס הנכד עם חברים לחו"ל, חזר לבסיס וכעבור יומיים פרצה המלחמה. "הדברים הראשונים שעשיתי כקצין על הספינה היו בזמן המלחמה", הוא מספר.
0