פאול בנדק, "גזלו את ילדותנו"

435
"לא היה לנו הרבה זמן להתרגל לטלאי הצהוב, כי בתוך כמה שבועות נאלצנו לעבור לגטו. למעבר זה היה גם היבט חיובי: אנו, הילדים היהודים, יכולנו להיות יחד מבוקר ועד ערב ולהמשיך במשחקינו. המשחקים נמשכו, באין מפריע. באותו זמן עצמו הרגשנו שמשהו נורא עומד לקרות. אבותינו כבד מזמן לא היו אתנו בבית. הם שולחו לפני שנים ל״מחנות העבודה״.  על הגטו שמרו הז'נדארמים ההונגרים, ומנעו כניסה ויציאה חופשיים. בילדים היהודים לא נגעו לרעה, אך בכל זאת פחדנו מהם פחד נורא. אימותינו הזהירו אותנו מכול סוג של קשר עם הז׳נדארמים.
כמה שבועות לאחר מכן הכניסו אותנו לקרונות רכבת, בהם הובלנו לבית־החרושת ללבנים בעיר ביקישצ׳בה (Bekescsaba) ואחר כך לדברצן(Debrecen) , אז כבר אפשר היה להבין שבקרוב יתבצע הגירוש. נאמר לנו שמובילים אותנו לעבודה.  לחצר בית־החרושת ללבנים בדברצן הגיעו שתי רכבות עם קרונות משא. נצטווינו לעלות עליהן. הז'נדארמים לא התערבו בהחלטת המשפחות לעלות על הרכבת האחת או השנייה. שתי הרכבות יצאו בו-זמנית. האחת הגיעה לאושוויץ, השנייה הובילה את נוסעיה לשטראסהוף, הקרובה לווינה שבאוסטריה . אני עליתי במקרה, יחד עם משפחתי, לרכבת השנייה.
רק מאוחר יותר, אחרי שחזרנו מהמחנות, נודע לנו שבאושוויץ הובלו הילדים מיד ל״מקלחות״ הגז. יתר חברי הטובים ביותר הושמדו שם.  באוסטריה לא נגעו בילדים לרעה . בשטראסהוף שהינו כמה ימים".

מקור וקרדיט : משואה כ"ב

לתיעוד המלא

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *