פולינה גולדין, בת 4 , מוסתרת במרתף והבכי שלה מסכן את חייה

207

"נולדתי באפריל 1940 במחוז וינציה, ברשאד באוקראינה.

ביוני בשנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו את האזור, משפחתי גורשה מביתה והועברה לגטוBershad , במשך תקופה גרנו מתחת במרתף. הגטו היה מוקף גדר תיל והיציאה ממנו הייתה אסורה. בגטו שרתו חיילים רומנים וגרמנים. ביתנו בינתיים הפך למרפאת שיניים לחיילים גרמנים…

בין השנים 1941-1945 גרנו בגטו, בתקופה זאת המצב הלך ונעשה קשה יותר ויותר הנאצים היו לוקחים תינוקות וילדים קטנים, וזורקים אותם לאוויר ויורים בהם בעודם באוויר.

לי קרה מקרה שהייתי עם אמי, הייתי בת 3 בערך , חייל גרמני ניגש אלי ואל אמי ולקח אותי לידיו, ואמי- שידעה מה עומד לקרות, התעלפה. החייל אמר לי שלא יהרוג אותי משום שהייתי בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות והזכרתי לו את ביתו. ראינו בזה נס גדול! סיפור זה הוא אחד מהזיכרונות הראשונים בחיי שכן הייתי קטנה ופרטים רבים סיפרו לי אמי ואחי הגדולים .

סיפור נוסף שאני זוכרת, שפעם אחת כאשר החיילים היו יורים ביהודים שבגטו, משפחתי ואני הסתתרנו במרתף אחד מהבתים ,כאשר החיילים חיפשו את היהודים שנותרו בגטו וגילו שיש יהודים במרתף, הם דפקו בדלת המרתף, אחד המסתתרים היה רופא הונגרי יהודי (שהובא ע"י הגרמנים), שידע גרמנית ואמר לחיילים שכולנו חולים בטיפוס. הגרמנים פחדו מהמחלה הנוראית, הותירו אותנו בחיים וכדי לחפות על כך שלא ביצעו את הפקודה שהוטלה עליהם להרוג את היהודים , הם יצאו לרחוב וירו באוויר. הבהלה אחזה בי והתחלתי לבכות ללא הפסקה , אנשים מסביבנו דרשו מאמי להרוג אותי כדי שהבכי שלי לא יסגיר אותם ומקומם ייחשף .

באפריל 1945 הצבא האדום שחרר את האזור מין הכיבוש הגרמני וכל משפחתי הורי, אחותי, חמשת אחיי ואני ניצלנו.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *