פוריה סוקל:  כתמים כהים בשלג

353

אהרן קרביץ

"נסו לרגע לדמיין ילדה בת 13 שמחה ועליזה שגדלה בעולם רגוע ובטוח עם בית חם, משפחה אוהבת וכל מה שצריך. ילדה שחולמת על עתיד ורוד כפי שהעולם סביבה מציע לה. זוהי סבתא שלי, שנולדה בוורשה, וניסתה כמו כל אחת אחרת לחיות את החלום. מעולם לא הטרידו אותה חששות כמו מה יקרה אם תפרוץ שריפה בבית. היא אמנם ידעה שלא כל הפולנים סביבה אוהבי יהודים בהכרח, אבל היא גם ידעה שבעידן המודרני הנוכחי, תמיד יהיה מי שיבוא בסוף להציל אותה. הרי אנו כבר לא בימי הביניים ולא מתמודדים מול ברברים או צלבנים פרימיטיביים צמאי דם. הרי אפילו כאשר התחוללו פרעות נגד היהודים ברוסיה היו אלו מעצמות המערב שהטילו את כל כובד משקלם נגד הפרעות הללו. אני מניח שסבתא לא חששה למות מאיזו מחלה. טובי הרופאים היו אז בבתי החולים בוורשה, יהודים ושאינם יהודים. היא גם לא חששה למות ברעב. כמו כל אדם אחר במדינה מתוקנת מערבית היא ידעה שהמדינה לא תיתן לה למות ברעב.

היא חיה את החלום עד שפלשו הנאצים לפולין. בגיל 15 חרב עליה עולמה. העולם שלה, זה שהיא הכירה, בטחה בו וסמכה עליו, קרס אל תוך עצמו לנגד עיניה. ועמו חרב גם הביטחון האישי הבסיסי והאמונה באדם.

יחד עם כל משפחתה והקהילה היהודית, היא הוכנסה לגטו נורא. בו החלה לגווע ברעב מתמשך. תוך זמן קצר אנשים פשוט קרסו ברחובות מחוסר תזונה. איש לא בא להגיש להם עזרה. סבתא שלי מספרת על הפעם שבו היא התגנבה ל"שטח הארי" ונחרדה לראות שהשוק פעיל, אנשים הולכים לחיי מסחר רגילים והחשמליות נוסעות שם כרגיל. "זו אותה וורשה שהכרתי אותה לפני המלחמה" היא כותבת בספרה האוטוביוגרפי "כתמים כהים בשלג":

גטו ורשה נמחק מעל פני האדמה היום לפני 73 שנים. בכ"ז בניסן תש"ג נלקחה גם סבתא שלי ברכבת האחרונה מוורשה ללובלין. עיר פולנית יפה. ממרפסות הבתים שבפאתי העיר ניתן לראות מחנה ענק ומגודר ובתוכו צריפים חומים ארוכים. מיידנק. סבתא לא הגיעה ברכבת עד לשם. הרכבת עצרה בלובלין ומשם הם המשיכו ברגל, בריצה ובהצלפות, אל תוך המחנה. אי אפשר היה לפספס את זה. הרוב פשוט ראו ושתקו.

אז היכן היה האדם בשואה?

במיידנק, כך מספרת  הנערה פוריה סוקל,  סבתו של המחבר , גזזו את כל שערותיהן והכניסו אותן למקלחות. היא ואחותה, אסתר, עמדו משני צידיה של אמא שלהן וניסו בכל כוחן לשמור עליה שלא תילקח. זה לא צלח. שם, בארובה הענקית המיתמרת במקום עד היום ואשר נראית היטב מהעיר לובלין נחנקה אמה למוות יחד עם עוד 200,000 איש, מחציתם יהודים.

השמועות המוזרות על מחנה ובו "מקלחות חשמליות" שבו חונקים אלפי בני אדם ושורפים את גופותיהם הגיעו לסבתי בגטו כבר ב-1942, אולם אף אחד לא התייחס ברצינות לבדיות האלה. כך כותבת סבתא בספר: "היתכן הדבר?! היתכן?! הרי זה עובר כל דמיון פרוע, היכן האנושיות?! התרבות? במאה ה-20? ואם דברים אלה קיימים אמנם אצל הגרמנים, האם לא יפחדו לפחות מפני העולם החופשי? קיימות תחנות רדיו מחתרתיות, קיימים מרגלים בשטח הכבוש והם יודיעו. לא! הזוועה הזאת לא תיתכן! אלף פעמים: לא! ואפילו נניח שזו האמת, אז ברגע שישמעו על כך שם, מעבר לגבולות צלב הקרס – מיד יבואו ויצילו, מחר מחרתים יפציצו את ברלין… הרי לא ירשו שישמידו עם חף מפשע וחסר הגנה, זקנים וילדים. הרי זה מגוחך. אנשים הם סוף סוף אנשים עם לב אנוש, הרי גם להם יש ילדים כמו פסק'ה ושלמה שלנו, גם להם יש אמא כמו אמא שלנו."

לא, סבתא. אנשים הם לא 'סוף סוף אנשים עם לב אנוש'. העידן המודני, ההומאניות והנאורות לא עמדו לנו. גם לא הדמוקרטיה שהעלתה את היטלר לשלטון. סבתא וכמוה עוד ששה מיליון חשבו שכל אלו יגנו עליהם. גם כשהם חוו דברים נוראים ואיומים, הם לא העלו בדעתם חניקה שיטתית ורצח יזום בסדר גודל המוני. אבל הוא התקיים. לא בבונקרים ובמרתפים, כי אם במחנה ענק הניצב בגלוי על פני קילומטרים רבים מתחת לאף של לובלין. בכל יום עברו מטוסי בעלות הברית מעל אושוויץ. אף פצצה לא נפלה שם למרות שכולם ידעו אז מה תהיה המשמעות של פצצה אחת כזו. רישומי המחנה כבר היו אז בידי ההנהגה של בעלות הברית. גם חברת הרכבות הממשלתית של צרפת הסיעה יהודים להשמדה, וקצינים צרפתים בשטח פולין החופשית השתתפו באופן אקטיבי בהליך הרצחני. שלא לדבר על חלקם של הליטאים, ההונגרים, האוקראינים ואחרים באופן אקטיבי בהשמדה.

אז היכן היה האדם בשואה? היכן היתה ההומאניות, הנאורות והדמוקרטיה??

מקור המידע

פוריה סוקל – "אחיות למחנה" – מיידאנק

קטעי יומנים שנכתבו בגטו וורשה

כתמים כהים בשלג | פוריה רוטשילד-סוקל 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *