פיוטר  ויינר, ילד בן 9 ,מסע הישרדות בין ברדיצ'ב לקזחסטן

140

ביוני 1941 התחילה המלחמה. אחרי יומיים – שלושה גייסו את אבי לצבא. בהתחלה ביקרנו אותו בבסיס בברדיצ'ב.  אחר כך הוא נשלח לכיוון לבוב והקשר איתו ניתק. נשארנו שלושתנו לבד, עזובים ולא נחוצים לאף אחד. אמא התחילה לחפש דרך לברוח, ופנתה לאחותה שהייתה לה עגלה עם סוס. בתאריך 1941.7.5 ברחנו על עגלה בדרך הגרמנים הפציצו את העגלה ונאלצנו להמשיך ברגל. כך הגענו לתחנת רכבת ועלינו על רכבת משא לסיביר.

בכל הפצצה אמי לקחה אותנו לשדה חיטה וכיסתה עלינו בגופה. ראינו את המטוסים הגרמנים טובחים בנו. באחת ההפצצות ראינו את הטייס יורה בנו. אחרי שקמנו ראינו שאנחנו כי היחידים ששרדו, ומסביבנו היו גופות.

לאחר מכן המשכנו ברגל. לא היו לנו בגדים חמים, בלילות היה קר, ולא היה לנו במה להתכסות – איבדנו הכול בדרך, גם את המסמכים. אכלנו מה ששכב לצידי הדרך ומזון שניתן לנו ע"י הכוחות הנסוגים. הגענו לעיר ארמוויר. משם שלחו אותנו לכפר ומהכפר לקולחוז. בקולחוז נתנו לנו צריף מלא קש לישון בו. התגוררנו שם חודשיים, וכשהגרמנים התקרבו ברחנו שוב. בהמשך היינו בעיר קרסנוגורסק, ומשם נשלחנו בדוברה לקזחסטן. בדרך הופצצנו ע"י הגרמנים, והדוברה שלנו היחידה מתוך שלוש דוברות ששרדה, שאר הדוברות טבעו.

נשלחנו למחוז דזיאמבורסקי, לכפר עם אקלים נוראי – היה שם מחסור בחמצן. חיינו שם בקושי. אמי ילדה תאומים, בן ובת. אחרי חודש הבן נפטר. לאחר מכן עברנו לכפר אחר, וגם שם חיינו בתנאים קשים, בצריף מכוסה קש. ישנו על הרצפה. אחותי חלתה בחזרת, ולמרות שזו לא מחלה קשה, היא נפטרה ממנה בגיל שנה.

עברנו לכפר סטנציו' , נתנו לנו מקום מגורים קטן לשתי משפחות, ובו שולחן עם דרגשים. היה קשה מאוד. אמא לא עבדה, וקיבלנו אוכל לפי כרטיסיות. אמא מכרה לחם וקנתה גזרי עץ. כשלא היה אוכל, היינו ניזונים מצבים. בגיל עשר או אחת עשרה התחלתי לעבוד במחסן ובשדה, ומדי פעם גנבתי סלק חצי קפוא. אבי נהרג בחזית.

בשנת 1944 חזרנו לברדיצב' . שום דבר טוב לא חיכה לנו . שם בדירה שלנו גרו שוטרים שעבדו עבור גרמנים. עברנו לדירה עם שלוש משפחות. בחדר אחד היינו שישה אנשים. לא יכולתי לעבוד כי הייתי צעיר מדי, ואמא עבדה בטחנת קמח. היא סחבה שקים בתמורה לקמח ושמן. בגיל 12 הלכתי לכיתה ב' . המשכתי ללמוד מספר שנים, ועבדתי במקביל כדי לקבל אוכל. הגעתי הביתה מהלימודים, זרקתי את התיק והלכתי לעבוד. בשנים 1945-1944 מכרתי ניירות פפירוס. סיימתי בקושי ארבע כיתות והמשכתי לבית ספר מקצועי. שם האכילו והלבישו אותנו – הכול היה במימון הממשלה. הבאתי הביתה כל מה שיכולתי, כדי שגם אמי ואחותי יוכלו לאכול. בשנה החמישית התחלתי ללכת לבית ספר ערב , כדי שאוכל ללמוד במקביל לעבודה. לאחר מכן התחלתי לעבוד במפעל פרוגרס כמעבד מתכות. סיימתי בית ספר וטכניקום ערב. לאחר מכן עבדתי כטכנולוג אחראי על ייצור מכשירים וכלים חשמליים . עבדתי שם 35 שנה – בשנים 1996-1961.

 לתיעוד המלא באתר פרויקט לדורות

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *