פיוטר זיסמן , בן שש, נודד בין מנזרים

89

אירנה סנדלר הצליחה להבריח את הילד פיוטר זיסמן מהגטו . הוא עבר בין דירות שונות אצל פולנים.  לבסוף מצאה לו אירנה סנדלר מקום במשק חקלאי בניהולן של נזירות .

"הייתי הילד היחיד והן אהבו אותי. הן גידלו תרנגולות ואווזים, אז היו לי ידידים. התהלכתי ביניהם , עם ענף גמיש בידי,  ימים שלמים ."

עוני נורא . בלי חשמל, בלי מים, אבל היה ספר אחד עם תמונות של קדושים , ומן הספר הזה למדתי לקרוא. מדי פעם היה מגיע שוטר פולני מן הכפר ואז הייתי חייב להסתתר, כי הנזירות אמרו "שהוא לא אוהב ילדים" . חיכיתי בעליית הגג או בארון עד שמישהו ייקח אותי. פעם הן לא באו לקחת אותי וחיכיתי כל הלילה. הסתבר שאיזו אישה נשארה ללון אצל הנזירות.

יום אחד  הן אמרו שעליי לעזוב. בחצר המתינה עגלה רתומה לסוס. עם הסוס לא התיידדתי, אבל הייתי חייב לעלות . נשכבתי על תחתית העגלה , כיסו אותי בשמיכה ובקש. אני זוכר את תחושת  הנטישה הנוראה, הבדידות המוחלטת .  העגלון הפולני לא הפסיק לדבר, אבל הוא דיבר אל הסוס, לא אליי , אני הייתי רק חפץ" .

השלב הבא היה בית יתומים שליד מנזר הנזירות הפרנציסקניות במיינדזילסה.

" נשמע פשוט בלתי סביר שילד קטן יכול להפנים משמעת כזאת , לעולם לא לבכות, לא להתבלט, כי כל אחד הוא אויב . מעולם גם לא צחקתי, הייתי אפור, בלתי נראה. אני חושב ששכחתי מה שמי האמיתי. פחדתי מן הילדים האחרים, אבל בהדרגה פחדתי פחות מקודם" .

המלחמה  הגיעה לגדה הימנית של הוויסלה , ימי  בית היתומים של פיוטר הקטן , הסתיימו ביולי 1944.

הוא לא הכיר כלל את האישה שבאה לקחת אותו שהייתה אמו שניצלה  במסתור בשואה. היא נראתה לו זקנה מאוד עם  פנים מקומטים  ושיער שזור בפסים לבנים. "כשהיא ראתה אותי היאה קמה ממקומה , אך מייד שבה והתיישבה והתחילה לבכות" .

הרגיזו אותו  הדמעות האלה , הוא לא האמין שזאת אימו, אבל גם לא התנגד כשלקחה אותו איתה. הוא היה רגיל שזרים לוקחים אותו . הם עברו ברגל את נהר הוויסלה הקפוא ואחרי המלחמה נשארו בפולין . הם המשיכו להסתיר שהם יהודים.

הוא למד באוניברסיטה בפולין .

פיוטר ואימו היגרו מפולין לשבדיה  אחרי המסע האנטישמי בפולין של שנת 1968. הם המשיכו לשמור על קשרים עם אירנה סנדלר.

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *