סיפור חייו
פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ב"חדר", ועד שנת 1940 המשיך את לימודיו בבית ספר עממי ממשלתי.
בבוקובינה, שבין שתי מלחמות העולם השתייכה לרומניה, חיו בני לאומים שונים. עשרות אלפי היהודים שחיו שם ניהלו רשת חינוך עצמאית, היצירה היהודית פרחה והתנועה הציונית תפסה מקום ניכר בחיי הנוער. ואולם, כלכלתה הנחשלת של רומניה והיעדר היציבות הפנימית היוו קרקע פורייה לצמיחת תנועות ימניות לאומניות ולהתעצמות האנטישמיות, ובשנים 1940-1938 הוצאו היהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.
ביוני 1940 סופחה בוקובינה לברית המועצות. תקוותם של היהודים כי המשטר הסובייטי ייטיב עמם, וכי הרדיפות האנטישמיות תפחתנה, נתבדה. לאחר כינונה של הממשלה הלאומית, בספטמבר 1940, החמיר מצב היהודים, רכושם הופקע והשלטונות פעלו להרחקתם מחיי הכלכלה והחברה. במאי 1941 חוקק "חוק העבודה לטובת הציבור", שחייב את היהודים בעבודת כפייה.
עם פלישתם של הגרמנים לברית המועצות, יוני 1941, פינו הסובייטים את בוקובינה, אשר נכבשה מחדש על ידי הרומנים – בעלי בריתם של הנאצים. היהודים הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני, רבו ההגבלות שהוטלו עליהם והם אף ידעו מעשי התעללות, רצח ואונס.
ביוני 1941 הוחל ברציחתם של יהודי בסרביה ובוקובינה. בשלב הראשון נרצחו כ-160,000 יהודים בסיועה של האוכלוסייה המקומית – רומנים ואוקראינים. במחצית ספטמבר 1941 גורשו כ-150,000 יהודים לאזור טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.
טרנסניסטריה הייתה לקבר אחים יהודי. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, וכ-90,000 נספו במקום מחמת הרעב, הקור, המחלות ואכזריות המשמרות הגרמניים.
כל משפחתו של פסח נספתה בטרסניסטריה. רק הוא שרד, ובמשך כל שנות המלחמה התגלגל בין בתי יתומים ברחבי אוקראינה ורומניה. תחילה שהה בבית יתומים בברשאד שבאוקראינה, משם הועבר לבלטה שבמולדביה, שם למד בחריצות עברית וחשבון. בשנת 1944 נמצא בבית יתומים ביאסי בירת מולדביה, שם רוכזו כל היתומים ומשם הועברו לבוקרשט לקראת העלאתם לארץ ישראל.
בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים לבוקרשט, הפרידו בין הילדים שרצו לנסוע לרוסיה ובין אלו שביקשו לעלות ארצה. דודתו של פסח שחייתה באמריקה ביקשה כי יבוא אליה אך הוא סירב, ולאחר נדודים וטלטולים דרך בולגריה הגיע עם קבוצת יתומים לארץ בשנת 1945, במסגרת "שיירת ילדי טרנסניסטריה" של "עליית הנוער".
לאחר תקופה קצרה במחנה עתלית הגיע פסח בן ה-16 להכשרה בחברת הנוער בכפר יחזקאל, מראשוני מושבי העובדים. לאחר שפגה חשדנותו נקשר אל המושב ואל האנשים באהבה רבה, ובהשפעת המקום והסביבה שבה אליו אמונתו באדם ובערכיו.
פסח, שגילה מעורבות בכל הנעשה סביבו, אף העלה על הכתב מחשבות והרהורים שעלו בו אודות צורת ההתיישבות בכלל, ואת דעתו על היישוב בפרט: "מאושר הייתי כי הוחזר לי חלק ממה שהנאצים שדדו ממני, חיי משפחה. יתרון גדול למושב בזה, ובפרט כשהוא מקבץ ילדים מהמחנות אשר הם צמאים לחיי משפחה, כי בעודם ילדים נעשו יתומים ולא הספיקו לחיות את חייהם עם משפחתם. יתרון שני הוא בשטח העבודה, במושב, ובמושב כפר יחזקאל יכולים לקבל הכשרה יסודית בכל ענפי המשק, וטוב יעשה חבר המושב אשר יטיל על הילד אחריות אפילו אם היא מתבטאת בעבודה הכי קטנה. על ידי זה מרגיש הנער יותר טוב הן בבית והן ביחסו לעבודה…"
פסח היטיב לבטא את אשר על לבו, ולא אחת שימש פה לאחרים: "… וכאן, חברים, עלינו לזכור כי רוב חברינו יתומים הם ולא הספיקו לקבל חינוך מלא. רבים מבין חברינו לא יכלו להתמצא בחברה…" הוא האמין כי יש בכוחו של המושב לחנך ולהדריך להגשמה סוציאליסטית, ומששב אליו ביטחונו לא היסס גם להפנות את שבט הביקורת: "…החיסרון היחידי הגדול הוא בזה שהחברה מתגבשת יותר קשה, אבל עוד יותר קשה תתגבש החברה אם לנוער לא יהיה מועדון מסודר לערוך בו שיחות ומסיבות. בשטח זה על הכפר לתקן הרבה. ייתכן שגם שיטת הספקת הלבשה מרכזית תוכל לסלק תקלות מיותרות ביחסי הנערים והמשפחות."
השתלבותם של פסח וחבריו בכפר יחזקאל הייתה מוחלטת: העברית שגורה בפיהם, ובתלבושתם הפועלית-ישראלית דמו לילידי הארץ. אך על כולם עלה פסח בפיקחותו ובכשרונותיו. הוא חש צורך לסכם את הישגי התקופה ולא נרתע מלציין גם את הקשיים: "אומר בלב בטוח כי בשטח העבודה יוצאים אנו מהמושב בידיעות אשר ראוי להתכבד בהן. בשטח הלימודים מרגיש אני חובה להגיד כי התקדמנו הרבה מאוד… כמובן שלזה עזרו לנו בהרבה המדריך והוועדה אשר השקיעו הרבה מרץ וסבלנות, כשאנו נזכרים שבאנו רובנו אחרי ארבע שנות נדודים אשר בהם לא למדנו וידיעותינו היו מעטות מאוד… נציין בתודה כי הרבה נתנו לנו חיי המשפחה אשר כמעט שכחנו אותם… חברינו למדו סדרים חדשים… וזה בוודאי שיעזור לנו כשאנו נעמוד בדרגה של מחנכים".
את דבריו סיים במעין צוואה רוחנית: "הבה נעשה מעשה אשר נהיה ראויים שאנשי המושב שאכסנו אותנו שנתיים וחינכו אותנו לדרך הגשמה ציונית סוציאליסטית יתגאו בנו, בנוער החוזר למולדתו ומפרה את השממה."
בשנת 1947 עבר פסח עם חברת הנוער למשק הפועלות שבפתח תקווה, כדי להמשיך בלימוד ובהכשרה, אך בכל יום חופש היה שב לכפר יחזקאל, כדי להתראות עם משפחתו המאמצת ולשאוב ידידות.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח, ועם עוד חברים עבר לקבוצת גזר (בקרבת כביש רמלה-לטרון) לצורך הכשרה ואימונים.
פסח לחם בקרבות על הדרך לירושלים. בהתקפה על גזר נפצע קשה בידו, מאז לא היה כשיר עוד לעבודה גופנית והוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב, שם מילא תפקיד משרדי.
ביוני 1948, בזמן פרשת "אלטלנה" בתל אביב, נהרג פסח.
פרשת "אלטלנה" נחשבת לאחד מציוני הדרך החשובים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. העימות שעוררו הגעתה וטיבועה העמידו את היישוב היהודי בארץ ישראל על סף מלחמת אזרחים, ועשרות שנים לאחר סיומה עדיין נמשך העיסוק באירועיה.
תחילת הפרשה ברכישת האונייה בארצות הברית על ידי האצ"ל, שנתן לה את השם "אלטלנה", והפלגתה לחופי הארץ מנמל פורט דה בוק שבצרפת ב-11 ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. "אלטלנה" הייתה מלאה בנשק ותחמושת שרכש האצ"ל בצרפת, בשווי חמישה מיליון דולר, וכן שהו על סיפונה כ-900 מעפילים, שאמורים היו להצטרף לכוחות האצ"ל במלחמת העצמאות.
עם הגעתה של "אלטלנה" לכפר ויתקין (לשם הופנתה עקב תחילת ההפוגה), ב-20 ביוני 1948 בשעות הערב, נפרק חלק מהנשק בחוף. כוחות צה"ל הקיפו את האזור, ומפקדת האצ"ל קיבלה אולטימטום מטעם משרד הביטחון למסור מיד את האונייה, על הנשק שנותר בה, לידי מפקד הכוח הצבאי במקום. במקום פרצו התנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל.
מפקד האצ"ל, מנחם בגין, סירב להיענות לאולטימטום, והחליט להסיע את האונייה לחוף תל אביב. עם הגעתה לשם ביום 22.6.1948 נמשך העימות. דרישתו של בן-גוריון מאנשי האצ"ל לכניעה מוחלטת נתקלה בסירוב. כוחות פלמ"ח הוזעקו למקום והחלו חילופי אש. אנשי האצ"ל, שכמאה מהם נותרו על הספינה, ספגו אבדות. פגז תותח שנורה לפי פקודת צה"ל בשעות אחר הצהריים פגע באונייה, "אלטלנה" החלה לעלות באש ורב החובל הורה לכל האנשים לנטוש. האונייה, על כל הנשק שנותר בה, טבעה.
בסופו של האירוע נמנו 16 אנשי אצ"ל הרוגים: שישה מהם נפלו באזור כפר ויתקין, ועשרה בחוף תל אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה: שניים בכפר ויתקין, ואחד בתל אביב – הוא פסח. הוא נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948), מת מפצעיו.
לאחר הפצצת "אלטלנה" נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ-200 לוחמי האצ"ל. הם שוחררו כעבור מספר שבועות. לאחר מכן פורקו יחידות האצ"ל, ולוחמיו פוזרו בין יחידות צה"ל השונות.
פסח היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה.
החלל הינו "נצר אחרון".
מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון
0
