פרדי הירש ובלוק הילדים באושוויץ

398

אלפרד (פרדי) הירש, בחור בן 24, ספורטאי מצטיין, מורה להתעמלות ומדריך ציוני בתנועת מכבי הצעיר. לימים יהפוך למחנך נערץ בגטו טרזין ולאחר מכן בבלוק הילדים ב”מחנה המשפחות” במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו.

בתחילת דצמבר 1941, באחד הטרנספורטים הראשונים, נשלח הירש לגטו טרזין בצפון צ’כיה, שהוקם רק חודש לפני כן. לגטו היו שני תפקידים ייחודיים: הוא היה אמור לשמש בעת הצורך כ”גטו לדוגמה” במסגרת הסוואת ביצוע “הפתרון הסופי לשאלת היהודים” והטעיית משלחת הצלב האדום הבינלאומי; והוא היה גם “גטו זקנים”, אליו נשלחו אלפי יהודים מבוגרים מאוסטריה ומגרמניה. מגורי הילדים הופרדו מאלה של המבוגרים, ובהמשך עברו חלק מהילדים הגדולים ובני הנוער ל”בתי ילדים” , שם ישנו בנפרד מהוריהם.

בראש מחלקת הטיפול בנוער עמד אגון (גונדה) רדליך, ופרדי הירש היה סגנו. הילדים למדו באופן מחתרתי במעונות, שיחקו וערכו הצגות. הם חויבו להתרחץ יום־יום, גם במים קרים. הירש היה בין האחראים על מבדקי ניקיון קפדניים ואף ערך תחרויות ניקיון נושאות פרסים. כאשר מזג האוויר השתפר, הירש הצליח לקבל אישור להוציא את הילדים לאוויר הצח. הוא הפך משטחים על החומות של מבצר טרזין למגרשי משחקים לבני הנוער ואירגן תחרויות כדורגל. שיא הפעילות הזאת היה המכבייה של טרזין במאי 1943 שבה צפו אלפי אנשים.

בתחילת דצמבר 1941, באחד הטרנספורטים הראשונים, נשלח הירש לגטו טרזין בצפון צ’כיה, שהוקם רק חודש לפני כן. לגטו היו שני תפקידים ייחודיים: הוא היה אמור לשמש בעת הצורך כ”גטו לדוגמה” במסגרת הסוואת ביצוע “הפתרון הסופי לשאלת היהודים” והטעיית משלחת הצלב האדום הבינלאומי; והוא היה גם “גטו זקנים”, אליו נשלחו אלפי יהודים מבוגרים מאוסטריה ומגרמניה. מגורי הילדים הופרדו מאלה של המבוגרים, ובהמשך עברו חלק מהילדים הגדולים ובני הנוער ל”בתי ילדים” , שם ישנו בנפרד מהוריהם.

בראש מחלקת הטיפול בנוער עמד אגון (גונדה) רדליך, ופרדי הירש היה סגנו. הילדים למדו באופן מחתרתי במעונות, שיחקו וערכו הצגות. הם חויבו להתרחץ יום־יום, גם במים קרים. הירש היה בין האחראים על מבדקי ניקיון קפדניים ואף ערך תחרויות ניקיון נושאות פרסים. כאשר מזג האוויר השתפר, הירש הצליח לקבל אישור להוציא את הילדים לאוויר הצח. הוא הפך משטחים על החומות של מבצר טרזין למגרשי משחקים לבני הנוער ואירגן תחרויות כדורגל. שיא הפעילות הזאת היה המכבייה של טרזין במאי 1943 שבה צפו אלפי אנשים.

הירש גם ערך חזרות להצגות עם הילדים בכל ערב שבת, לימד אותם שירים וניגן להם בחליל. יהודה בקון, צייר ירושלמי יליד 1929 וניצול אושוויץ, מספר למוסף “הארץ” על היכרותו עם הירש בטרזין. הוא ראה אותו הרבה פעמים בגטו, בעיקר בחדר של יעקב אדלשטיין, שהיה ראש מועצת היהודים בגטו, אך גם בבתי הנוער. “פרדי היה הדמות הנערצת על הילדים בטרזין”, אומר בקון חד־משמעית. “הוא היה אישיות בחסד. הוא היה כמו אבא של כל הילדים. תמיד עם חיוך, תמיד עזר, תמיד דאג”, הוא מוסיף.

בתוך מחנה המשפחות היה בלוק מיוחד במינו, שהרוח החיה מאחוריו היתה פרדי הירש. היה זה בלוק הילדים, הידוע גם כ”בלוק 31″. מראה ילדים היה חריג מאוד באושוויץ. פרט למחנה המשפחות הצ’כי ולמחנה המשפחות הצועני, לא היו באושוויץ ילדים. הם נשלחו להשמדה מיד בהגיעם למחנה. הייחודיות של בלוק הילדים מתבטאת בכך שהירש הצליח ליצור חממה עבור מאות ילדים באמצע מחנה השמדה. אין בנמצא תיעוד בכתב על בלוק הילדים. הידע שבידינו מסתמך על עדויות של אסירים ששרדו, כמעט כולן של מדריכי טרנספורט דצמבר, מכיוון שהמדריכים שהגיעו בספטמבר נרצחו כולם.

לפי עדויות הניצולים, בלוק הילדים הוקם ביוזמתם של פרדי הירש וליאו ינוביץ, מי שהיה המזכיר הכללי של מועצת היהודים בגטו טרזין. כמה ימים לאחר בואם לאושוויץ, הם פנו למפקד המחנה והציעו לו לרכז את הילדים במבנה נפרד במשך היום. התירוץ שבו השתמשו היה כי הילדים, רובם דוברי צ’כית בלבד, הפריעו לעבודת המבוגרים ולקיום המשמעת במחנה. הירש, שהתמנה עם הגיעו לבירקנאו לתפקיד רב העוצמה של קאפו מחנה המשפחות, ביקש להשתחרר מתפקידו כעבור זמן קצר והפך לאחראי על ניהול מעון הילדים, או “זקן הבלוק” כפי שכונה תפקידו באופן רשמי. בטרנספורט ספטמבר הגיעו מטרזין לאושוויץ 274 ילדים עד גיל 14, ובטרנספורט דצמבר הגיעו עוד 353 ילדים. רובם הגדול, למעט פעוטות וילדים חולים, נקלטו במעון.

כמו בגטו טרזין, גם באושוויץ הירש הקפיד על בריאות הגוף ועל ניקיון. יהודה בקון מספר כי “הוא הציל לא רק אותי, אלא את כל הילדים, בכך שהוא עשה מסדרים של ניקיון”. הירש היה מכריח אותם להתרחץ בשלג גם בחורף, בקון נזכר, או שהיו צריכים ללכת לבלוק אחר שהיה בו צינור ארוך עם כמה חורים. “הוא הכריח אותנו להתרחץ עם כמה טיפות מים כדי שנהיה נקיים, עם מטפחת אחת ל–20 ילדים”, הוא מעיד.

בלוק הילדים, שהיה סמוך לבלוק בית החולים בבירקנאו, היה בפיקוחו הישיר של ד”ר מנגלה, הרופא הנאצי הידוע לשמצה. מייקל הוני מספר בעדותו, שנמצאת במוזיאון היהודי בפראג, שהירש היה מדבר עם מנגלה תוך מתן כבוד, אבל בביטחון עצמי, בתקיפות ובהעזה. לאחר שהגיעו לאושוויץ ילדים נוספים מטרזין והצפיפות בבלוק הילדים גברה, מוסיף הוני, הירש הצליח לשכנע את מנגלה להקצות בלוק נוסף לילדים. הוני מדגיש בעדותו את הדמיון שמצא בין השניים, במראה, בלבוש ובחיתוך הדיבור שנבע מהתרבות המשותפת שלהם. “ראיתי שפרדי עשה על מנגלה רושם”, אומר הוני, “שזה מעניין את מנגלה איך היהודים יכולים להתנהג כמו חיילים”.

על פי עדויות הניצולים, קירות בלוק הילדים היו מקושטים בציורים עליזים של אחו, פרחים ושלגיה ושבעת הגמדים, שציירה דינה גוטליבובה (באביט), אחת האסירות. ציירת נוספת, מריאנה הרמן, המכונה מאוזי, ציירה על קירות הבלוק ציורים של אינדיאנים, אסקימואים, דקלים וקופים. אחד השיאים של הפעילויות התרבותיות של הילדים היה ההצגות שהעלו. הצגה הזכורה לרבים מהניצולים היא “שלגיה ושבעת הגמדים”, שהוצגה בגרמנית ובה צפו גם אנשי האס־אס. הירש אסר על המדריכים לדבר עם הילדים על מוות, על תאי גז או על הקרמטוריום. עד השמדתו של טרנספורט ספטמבר, במרץ 1944, העמדת הפנים הזאת היתה עדיין אפשרית. אולם עם חיסולם של אסירי טרנספורט ספטמבר, כולל הילדים והמדריכים, אי אפשר היה להסתיר מהילדים את המוות הצפוי להם.

מקור:

מיכל אהרוני , עיתון ” הארץ”

 

3

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *