פרקי ההישרדות של נינה בוניובקה, בת 11 בתקופת השואה

201

 

בצילום הפתיחה : נינה בונייובקה בבית הילדים , סלווינו , איטליה , בת 15 . התמונה צולמה בבית הילדים בסלוינו איטליה שם שהתה לפני שהצטרפה, בעקבות חברתה, לגרעין “בוני הנגב” אתם העפילה ארצה. היא יושבת ראשונה מימין, וניתן להתרשם מהעצב ומהנחישות בעיניה

נינה אקהייזר לבית בוניובקה  ז”ל  14/4/1991 – 20/7/1929

נינה אקהייזר לבית בוניובקה נולדה ב 1929. היא היתה בת 11 כשפרצה המלחמה.

נינה נולדה בעיר ווארשה למשפחה אמידה. היו לה שתי אחיות ואח. הפרש הגילים בין  נינה  לבין  אחיותיה ואחיה היה גדול מאוד. האחיות רומקה (רחל) ויזבלה (בלה) היו נשואות. האח הנריק גמר לימודי משפטים באיטליה. נינה היתה עדין בבית-ספר יסודי.

עם פרוץ המלחמה בשנה 1939 כל המשפחה הייתה בווארשה. האח הנריק  חזר מאיטליה עם גמר לימודיו. במרוצת הזמן, כשגברו ההטרדות ודיכוי היהודים ע”י הגרמנים, יצאו רומקה ויזאבלה מהגטו לצד ה”ארי”.  המשפחה ארגנה גם את יציאתה של נינה לצד ה”ארי”.

היא יצאה מהגטו בליווי שוטר שקיבל שוחד והוסתרה בדירה של פולנים.

בהיותה כל היום לבדה בדירה, גברו עליה געגועים למשפחתה. היא יצאה מהמחבוא, הצטרפה לקבוצת יהודים החוזרים מעבודות כפיה וחזרה אתם למשפחתה בגטו.  האח הנריק  רגז מאוד כי מבחינתו ירדו לטמיון מאמצים רבים, כסף ותקווה להשארתה של אחת מבני המשפחה בחיים. אבל נינה הייתה  מאושרת להיות בזרועות אמה.

ב – 14/2/1943  נפטר אבא של נינה ארון בוניובקה בגיל 54 .

ב – 19/4/1943  התחילו הגרמנים ב”אקציה גדולה” שהיתה פעולה רחבת היקף לחיסולו הסופי של גטו ווארשה.

באותו זמן פרץ  מרד נואש של היהודים נגד הגרמנים בראשותו של מרדכי אנילביץ.

ביום האחרון של המרד (יום בו נפל הבונקר של מרדכי אנילביץ’ 25/4/1943 ) נאלצו נינה אמה ואחיה הנריק לעזוב את הבית הבוער בו הסתתרו ונפלו בידי מבצעי החיסול הסופי של הגטו.

הם רוכזו עם עוד יהודים ב”אומשלאג פלאץ” ושם נערכה “סלקציה”.

אמא של נינה נשלחה לרכבת הנוסעת למחנה השמדה, האח הנריק הועבר לקבוצה שיועדה להיות ב”גטו הקטן” (להמשיך בעבודת כפיה)  ואילו נינה הופנתה לקבוצת הילדים  המיועדת להיות מוצאת להורג במקום יחד עם שאר הילדים שנתפסו.

הצילה אותה ממוות אישה שהכירה אותה כשכנה. היה לה אישור להעביר  את בתה ל”גטו הקטן”, ומכיוון שבתה כבר לא הייתה בחיים היא החליטה להשתמש באישור ולהציל את נינה, שעמדה בשורה של המיועדים לירי.

לפני שהרוצחים הגיעו לנינה ניגשה אליה אישה אמיצה זו, הדביקה לבגדה את האישור המציל ולעיני האוקראינים המופתעים הוציאה אותה משורת הנידונים למוות.

נינה הייתה בעלפון חושים אחרי מאורעות האימים שעברו עליה ומעל לכל עקב האובדן הפתאומי של אמה והמפגש עם הרצח והמוות.

היא התעוררה על העגלה שעליה היה גם אחיה הנריק. הם נסעו – מספר עגלות, תחת ליווי מזוין לגטו הקטן. בהיותם בגטו הקטן שוב הצליח הנריק להוציא את נינה מהגטו.

בשבועות הראשונים, נינה הסתתרה אצל פולניה בשם נינה מארקוביץ’ שהייתה מוכרת לה מתקופת יציאתה מהגטו לעבודת כפיה בחברת קריגר ובנו (חברה שבבעלותה היו בית-אריזה ומשלוח ביצים).

בסוף אפריל או תחילת מאי בשנת 1944 גברו החיפושים אחרי היהודים ונערכו מעצרים בחלק ה”ארי” של ווארשה. נינה מארקוביץ’ פחדה מאד וביקשה מנינה לעזוב את ביתה.

בצר לה נזכרה נינה  שלאחותה יזאבלה היה חבר טוב, פולני (עמית מימי בית- הספר) בשם מיצ’יסלאב שאשקיביץ’. 1

שאשקיביץ’ גר עם אישתו האלינה בפרבר צפוני של ווארשה שנקרא בילאני בכפר בוראקוב. נינה הגיע לדירה של הזוג שאשקיביץ’. מ. שאשקיביץ’ יצר קשר עם מיכאל ז’יטקיביץ’.

מ. ז’יטקיביץ’ היה אוקראיני, מהנדס במקצועו ובעתיד, בעלה של גיסתה של יזאבלה-(אחות של נינה) אירקה ברודצקי.

מ. ז’יטקיביץ’2 . לקח את נינה לחווה חקלאית ע”י כפר דביקוזי (Dwikozy ). בין עובדי החווה כפי שהתברר מאוחר יותר, היו כמה יהודים שהתחזו לפולנים ובדרך זו הצליחו להינצל.
נינה שהתה בחווה הנ”ל כשלושה חדשים (ממאי 1944).

ז’טקיביץ’ פעל רבות להצלת יהודים. הוא קנה שרידי בית שניזוק בפעולות מלחמה בשנה 1939 בכפר בוראקוב וסידר בו מחבוא. המחבוא הוסווה  כבית שנמצא כביכול בשלבי בניה 3.

נינה נאלצה לעזוב בדחיפות את החווה החקלאית בדביקוזי בגלל סכנת הלשנה. היא נשלחה בדחיפות לוורשה. המחבוא בכפר בוראקוב היה בשלבי הגמר. כשנינה הגיעה לוורשה היא שוכנה במחבוא. בתוך המחבוא, היו גם אחותה של נינה – יזאבלה עם בעלה – פליקס ברודזקי; אחותו של פליקס- אירנה וידידם- לאון ראפפורט. במשך הזמן הגיע למחבוא גם האח של נינה – הנריק אותו הצליחו לחלץ ממחנה הריכוז סקארז’יסקו.

בחדר מגורים ה”רשמי” שיכן  זיטקיביץ’ את הזוג שאשקיביץ’ (מיציסלאב והאלינה).

הם היו צריכים להיות דיירים רשמיים בבית. תפקידם היה לדאוג לצרכי המסתתרים לדברים כגון אוכל שתייה וכו’.

באוגוסט 1944 פרץ מרד הפולנים בווארשה ומיטק שאשקיביץ’ הלך להשתתף בו.

הלינה לא הסכימה להישאר לבד, על כן הוחלט שנינה תצא מהמחבוא ותגור יחד עם הלינה. לנינה הייתה תעודה של נוצרייה והיה לה מראה שלא הסגיר את יהדותה. נינה נרשמה בקהילה המקומית כתושבת זמנית.4.

 הערות: 

  1. קיבל אות חסיד אומות העולם.   2. קיבל אות חסיד אומות האולם.

תפקידן של נינה והלינה היה להפגין את נוכחותן כתושבות הבית וכן לדאוג לאספקת מזון לשוכני המחבוא. רכישת המזון הייתה מטלה קשה. קניית כמות גדולה של מצרכים במקום אחד הייתה יכולה לעורר חשד. על כן הן היו צריכות לכתת את רגליהן קילומטרים רבים על מנת לקנות במקומות רבים כמויות קטנות של מזון.

חודש נובמבר 1944. הכפר בוראקוב בו היה המבנה של המחבוא, נמצא קרוב לגדה המערבית של נהר הוויסלה בפרבר צפוני של ווארשה. לגדה המזרחית ממול, הגיעו יחידות של הצבא האדום.  הגרמנים הכריזו על האזור כשטח צבאי והתחילו לפנות את האוכלוסייה האזרחית.

למסתתרי המחבוא לא הייתה אפשרות להישאר, על כן החליטו להצטרף לזרם המפונים.

הנריק  אחיה  של נינה, לא יכול היה לצאת מהמחבוא כי המראה שלו (אחרי שהותו במחנה הריכוז) היה מסגיר את זהותו. לכן הוחלט שהוא יישאר במחבוא.
נלקח בחשבון שמלאי המזון שנשאר, יספיק לבן אדם אחד לזמן רב. היתה קיימת תקווה שהוא יחזיק מעמד עד לנסיגת הגרמנים. למרבה הצער, הנריק לא שרד.

אחרי כיבוש וורשה ע”י צבא האדום, נערכו חיפושים בעזרת הצבא, אבל לא נמצאה שום עדות על נסיבות היעלמותו.

נינה וכל האנשים שיצאו מהמחבוא (אחותה בלה עם בעלה פליקס ברודזקי, אחות של פליקס- אירקה וידידם- לאון ראפפורט והזוג מיצ’סלב והלינה שאשקיביץ’) נסעו ברכבת המפונים לכוון גרמניה. הם החליטו להסתלק מהרכבת. אחרי הבריחה מהרכבת הם פנו לכפרים פולנים והציגו את עצמם כמשתתפי מרד הפולנים בוורשה שברחו מהמשלוח לגרמניה.

נינה נשארה עם מיצ’יסלב והלינה, שהציגו אותה כקרובת משפחתם. הם עבדו אצל איכר במשק תמורת מזון ולינה. שאר יוצאי המחבוא השיגו מסמכים מזהים בהנהלות הקהילות הכפריות, והצליחו לשרוד בין הכפריים הודות לאהדתם למשתתפי המרד (כפי שהם הציגו את עצמם).

בסוף כולם התפזרו ונינה נשארה לבדה אצל האיכר עד שהגיעה הבשורה על הגעת חילי ה”צבא האדום”. (היה זה בתחילת ינואר 1945)  .

כאשר נינה שמעה התבטאויות אנטישמיות של האיכר אצלו התגוררה: “עכשיו יצאו היהודונים כמו ג’וקים מתוך מחבואם”, הבינה שהיא חייבת להישאר בזהותה כנוצריה. היא הסתלקה בחשאי מהכפר, והתחילה ללכת ברגל לכיוון ווארשה. שם הכפר בו שהתה נינה עד בואו של ה”צבא האדום” היה באבסק באזור סקירניביץ מערבה מוורשה.

זירת המלחמה התרחקה מוורשה ועברה מערבה לגרמניה.

בוורשה נפגשה נינה עם אחותה בלה ובעלה פליקס. הן נותרו יחידות מכל המשפחה.

האבא נפטר ממחלה בגטו, האימא והאחות רומקה (רחל) נרצחו במחנות ההשמדה והאח הנריק נעלם בהריסות בורקוב.

נינה נשלחה לבית היתומים.

כפי הנראה היא לא הרגישה טוב בסביבה החדשה של בית-היתומים הפולני. הגיעו אליה ידיעות על התארגנויות של נוער יהודי בתנועות הציוניות ושקיימת אפשרות לעלות לארץ ישראל.

נינה עזבה את בית היתומים והגיעה לקיבוץ של “הנוער הציוני” בעיר לודז’.
היא בקשה שישלחו אותה מפולין בהקדם, מחוץ לתור, מכיוון שמשפחתה לוחצת עליה להישאר בפולין. אחותה הגדולה בלה רצתה לשכנע אותה שקודם תרכוש השכלה ותתבגר ואז תחליט אם ברצונה לעלות ארצה. הופעל עליה לחץ להישאר על אדמת פולין.

ארגון “הנוער הציוני” נענה לבקשתה, והיא צורפה לקבוצת ילדים אתם הגיעה לבית-הילדים בסלבינו שבאיטליה.

בסלבינו התיידדה נינה עם אווה נגלר5.  (נערה ניצולת שואה) . לאווה היו  קשרים עם קבוצה  של “הנוער הציוני” (היא הייתה אתם בתנועה לפני המלחמה בעיר לודז’).
בזמן הזה (סוף 1945) הם הוו את “קיבוץ בוני הנגב” וגרו באוסטיה (אטליה).

קבוצה זו (בוני הנגב) עברה לתנועת “השומר הצעיר” וקלטה עוד חברים לשורותיה.

כשהגיעה לסלבינו משלחת מ”בוני הנגב” (ישראל סוניה ורחלק’ה) כדי להחזיר את אווה ל”בוני הנגב”, נינה הצטרפה אליהם, עזבה את סלבינו ויחד נסעו לאוסטיה.

באוסטיה נינה הצטרפה לקיבוץ בוני הנגב, שם מצאה סביבה אוהדת וידידותית.
“בוני הנגב” שהו באוסטיה כחצי שנה. בזמן הזה קלטו חברים חדשים. הן קבוצות והן בודדים ונהיו לגוף מלוכד ותוסס המנסה בכוחות עצמו ליצור דפוסים חברתיים ותרבותיים.

הגיע זמנו של קיבוץ  “בוני הנגב” לצאת לעליה ארצה. פרשה זו לוותה באירועים דרמטיים.

בתאריך 31.3.46 הכינו בקיבוץ מסיבה לכבוד חתונתם של זאב ורחלק’ה.

באותו ערב, כשכולם ישבו על-יד שולחנות ארוכים וחיכו להתחלת הטקס, הגיע מישהו מהבריגדה (שאנשיה השתתפו בארגון ההעפלה) והודיע שהלילה יוצאים כדי לעלות על האוניה. ניתנה הוראה לארוז את החפצים האישיים ולהיות מוכנים ליציאה.
כמובן שמסיבת החתונה הופסקה, וכעבור כמה שעות כולם ישבו במשאיות מכוסות ברזנט ונסעו לכוון הנמל “לה – ספציה” שבאיטליה.  אבל העניינים החלו להשתבש.

לאנגלים נודע על הניסיון של הקבוצה להגיע לאוניה העוגנת בנמל. כיוון שלא היו רשאים לפעול נגדה בטריטוריה של איטליה וידעו שלאיטלקים יש יחס ידידותי ליהודים יוצאי שואה, הם הדליפו למשטרה האיטלקית ידיעה שקבוצת פשיסטים איטלקים או גרמנים מנסה לחמוק מידי החוק ולעלות על האוניה בדרכם לספרד. כתוצאה מכך לפני הכניסה לנמל עצרו השוטרים את השיירה של “בוני הנגב” וכוונו אותם למחנה פליטים “טראדאטה”. כשהתבררה זהותם האמיתית של העצורים, האיטלקים התנצלו ואפשרו להם להיכנס לנמל ולעלות על האוניה.

בינתיים האנגלים הפעילו לחץ על ממשלת איטליה, כדי למנוע הפלגתן של אוניות המעפילים מנמל לה – ספציה. בתשובה הכריזו המעפילים על שביתת – רעב.

הערות :

5.ראה ספרה של אווה נגלר   ” Massacre on the Baltic  ”    נינה מוזכרת בו בעמוד 232 .

 

כל הפרשה התפרסמה בתקשורת הבינלאומית ותחת לחץ  של דעת הקהל הבינלאומית,  הממשלה הבריטית  נאלצה לאפשר לשתי האוניות “דוב הוז” ו”אליהו גולומב” ועליהן מעל לאלף מעפילים, להפליג מנמל לה- ספציה  (8.5.46) ולהיכנס באופן גלוי לנמל חיפה (19.5.46) שם התקבלו בכבוד ואהבה ע”י הישוב העברי.

מספרם של חברי “בוני הנגב” היה יותר מששים איש. זה היה מעל לכושר קליטה של קיבוץ  אחד ולכן הם חולקו לשני גרעיני הכשרה וצורפו לשני קיבוצים שכנים – עין השופט ודליה. ארבעה מאנשי “בוני הנגב” היו מתחת לגיל 18. נינה הייתה ביניהם. הם נשלחו לחברת הנוער בקיבוץ רמת השופט.

נינה שהתה ברמת השופט כחצי שנה. בתחילת שנת 1947 היא עזבה את חברת הנוער והצטרפה למשפחת גולדפרב בתל-אביב.

רֵנָה גולדפרב היתה אחות אמה של נינה. לבעלה קראו שמעון לשני בניה משה ואבשלום. בכור הבנים- משה, עלה ארצה כמה שנים לפני המלחמה והספיק לגמור את לימודיו בבית הספר לחקלאות בבנימינה. הייתה לו חלקת פרדס ממנה התפרנס, כמו כן הוא היה פעיל ב”הגנה. הזוג גולדפרב עם בנם הצעיר אבשלום, הגיעו ארצה מפולין לפני פרוץ מלחמה בשנת 1939, לבקר את משה ולמזלם, “נתקעו” בארץ.

נינה חיה אצל הדודים ובזמן הזה התחילה ללמוד בבית הספר לאחיות.
בתאריך 4/5/1948 נפל משה בקרב על גוש-עציון. נינה עברה זעזוע קשה.

היא עזבה את הלימודים וחזרה ל”בוני הנגב” שהיו אז ב”עצמאות” בחדרה, זמן קצר לפני עלייתם על הקרקע (29/7/1948 ).

התחיל פרק חדש בחייה של נינה. חיים בקיבוץ שעם הזמן קבל את השם “רמות מנשה”.

אני הגעתי לקיבוץ זמן קצר אחרי העלייה לקרקע (הקמת הקיבוץ) יחד עם קבוצה שעברה את תקופת ההכשרה בקיבוץ מסילות. נפגשתי עם נינה, התיידדנו והתחלנו בחיינו המשותפים שנמשכו ארבעים ושבע שנים.

נינה מטבעה הצטיינה בשמחת חיים, חיוניות, וחכמת חיים. יחד עם זה, הזוועות שעברה בשנות נעוריה, השאירו עליה חותם בל ימחה. עד סוף חייה היא נשאה את מכאובי העבר.
זכר יקיריה שאבדו לא מש ממנה.

נולדו לנו בנות- נירה ורחל.  נינה זכתה ליהנות משבעת נכדינו.

בשנים  האחרונות של חייה נאבקה נינה עם מחלה קשה ועברה סידרת ניתוחים וטיפולים קשים ומכאיבים.  בשנת  14/4/1991  תמו  סבלותיה.

נינה נפטרה בהיותה בת שישים ושתיים.  יהי זכרה ברוך.

נכתב ע”י דוד אקהייזר – 2003.   

 מקור וקרדיט :  תודה לנירה שי, הבת,  על העברת התיעוד לצוות המיזם “ילדים בשואה”

מקור וקרדיט : נירה שי (בקישור כתובת הבת בפייסבוק )

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *