פרקי הישרדות בשואה : שני ילדים אחים מסתתרים במנזר בבלגיה

87

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006

אהרון גד- ארמאנד ג’וזף

משה גד- מוריס רנה

אהרון : במשפחת האיכרים אליה הועברתי בתחילה,  לא היה חסר לי כלום, היו ילדים נוספים במשפחה וגם ילדי שכנים, וכולנו שיחקנו יחד.  הייתי הולך עם המשפחה למיסה בכנסייה, אך בפעם הראשונה לא ידעתי כי צריך להסיר את הכובע, דבר שעלול היה להסגיר אותי. כנראה אם המשפחה הייתה זו אשר הסירה לי אותו.

הייתי בכפר הבלגי מספר חודשים ומשם הועברתי למנזר. המעבר מהכפר למנזר אינו זכור לי כמשהו טראומטי. הייתי מספיק בוגר ( בן 10 ) כדי להבין שזה הכרח על מנת להסתתר מהגרמנים. כנראה גם לא נקשרתי רגשית למשפחה בכפר. אינני זוכר את שמות בני המשפחה, גם לא ניסיתי לאתר ולשחזר. היום אני שואל את עצמי מדוע. אינני יודע לתת על כך תשובה. בקשר למנזר אני זוכר הכל. כי שם נשארתי עוד שנה וחצי לאחר המלחמה. עד אשר הגיעו לקחת אותנו. חשוב לציין כי לא ניסו להחזיק אותנו בכוח במנזר.

לא ידעתי על הימצאותם של ילדים יהודים אחרים במנזר . כל ילד הסתיר מן הסתם את יהדותו. רק בדיעבד ידעתי כי היו שם עוד כעשרה ילדים יהודים. הרחצה הייתה במקלחות משותפות עם תאים פרטיים, מתוך הצניעות הדתית. באחד המקרים, מישהו מהילדים רצה לעזור לי. הנזירה, מתוך נקיטת אמצעי זהירות , ואולי גם צניעות, התערבה ולא נתנה לו. “כל אחד בעצמו” , כך אמרה. מאוחר יותר נודע לי כי הייתה בכך כוונת זהירות פן תיחשף העובדה שאני נימול. אם המנזר והנזירה מרי האחראית  על אגף הבנים , ידעו את דבר היותי ילד יהודי. הנזירה מרי קיבלה את אות חסידי אומות העולם.

הערת המראיינת : חנה עזר-אוליצקי

“אהרון מזכיר את המגמה של הצלת יהודים בבלגיה, ובעיקר הצלת ילדים יהודים. מי שהיה אחראית על כך הייתה המלכה האם, אשר גם הוכרה כחסידת אומות העולם. אנחנו משוחחים על העובדה שבמנזרים לא כל הנזירות ידעו על יהדותם של ילדים ומנסים להבין זאת. ראשית , עדיף היה שפחות אנשים ידעו. כמו כן, עדיף היה שהן לא תדענה, על מנת שהן לא תצטרכנה לשקר במקרה של חקירה. היה גם חשש שבין אנשי הכמורה או אנשי דת אחרים יהיו כאלה  אשר יסגירו יהודים לגרמנים מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה מבחינת הנצרות, אם לא יצליחו להביא את אותם היהודים להאמין בישו.

אהרון מספר כי המנזרים שימשו גם בתי יתומים  לילדים, בתנאי פנימייה. הוא אומר כי למד בבית ספר , שיחק וטייל כמו כל הילדים . השנים הללו זכורות לו כשנים לא טובות, אבל גם לא רעות. הן היו קשות , אך הוא מעיד על עצמו כי היה ילד שמח ותלמיד טוב. רצה להיות קתולי. שירת ליד המזבח בטקסי המיזה בכנסייה ואת לחם הקודש קיבל כמו כולם. אך עיקרי הדת הנוצרית היו , שרק מי שהוטבל רשאי לקבל את לחם הקודש, לכן במנזר לא קיבל , גם כאשר שירת ליד המזבח. עובדה זו לא החשידה אותו , כי היה לכך סיפור כיסוי מתאים.

“הסיפור היה כי הורי נדרו נדר שעד שובם מן המלחמה אני אמנע מלקבל את לחם הקודש . היו שאלות , אך ההסבר התקבל  במנזר למרות שזה  היה די קיצוני. בתנאים מסוימים זה מתקבל , כי אין אפשרות שילד יפר נדר של הוריו. אגב, היו גם הורים גויים שנעדרו מחיי הילדים בזמן המלחמה. את סיפור הכיסוי “תפרו” הכומר האחראי בכנסיית  יוחנן המטביל , אליה השתייך המנזר , והנזירה מרי האחראית על הילדים. אני זוכר כי דיברתי עם הנזירה על רצוני להיות קתולי וללמוד בסמינר לכמורה.”אחרי המלחמה , כאשר הוריך יחזרו , אתה תדבר איתם , תשכנע אותם ותעשה מה שהם יחליטו, ” אלה היו דבריה של הנזירה. זו הייתה האידיאולוגיה של המסדר הזה. לא כופים על אף אחד להמיר את דתו. ”

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי:

אני רואה התחשבות בתשובתה של הנזירה. היא לא סגרה את הדלת בפניו, ונתנה מקום ראוי להורים.

“הייתי שובב כמו כולם ,  כולל מעשי קונדס. בלימודים הייתי בסדר בדרך כלל. למרות שכל הזמן הייתי צריך לזכור שאני מוסתר מפני הגרמנים, זכרתי את אמא ואבא היטב. התגעגעתי מאוד. אני יודע שבכיתי. לא הרבה, אבל בכיתי. הייתה לי ציפייה לשובם. עד השלב בו סיפרו לי שהם לא יחזרו.”

“יום אחד , אחרי המלחמה, הנזירה מרי סיפרה לי כי אבא מת. מתברר כי הגיע אדם אשר היה עם אבא באושוויץ וחזר משם. הוא ידע כנראה על מקום המסתור שלנו, באמצעות הארגון היהודי שהוקם בבלגיה כדי לטפל בניצולים ולחפש ילדים שהוסתרו.”

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

אהרון מתקשה לדבר. דמעות חונקות את גרונו. שתיקה ארוכה. אני שואלת אם רצונו לעשות הפסקה . הוא נושם עמוקות . בולע דמעות , מוחה אותן מעיניו  וממשיך בקול חנוק.

“אבי ביקש מאותו אדם כי ינסה למצוא אותנו במנזר, ולמסור לנו “שנהיה יהודים טובים” . זו הייתה צוואתו.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

המילים הנשמעות בחלל החדר בקולו החנוק והשקט של אהרון ממחישות את הרגע . הוא מאוד נרגש . לוגם מים ואומר כי חשוב לו לומר את הדברים כפי שהם .

“אני זוכר כי מיד לאחר שהנזירה סיפרה לי ישבתי בחוץ, בחצר המנזר על ספסל. לבד , בוכה…. הנזירה לא באה לנחם אותי, וטוב שכך, למרות שבאותו רגע לא הבנתי ורציתי כתף. אבל אין! לא היה אף אחד!! הייתי לבד ! אולי זה היה מכוון על ידי האחראים, לאפשר לי להוציא את הכאב. בכיתי, קיללתי את אלוהים, ושאלתי למה הוא עשה לי את זה! אפילו ילדים לא היו בסביבה , אולי כי הדבר היה בשעת הערב.

רק שנים מאוחר יותר יכולתי להבין ולהעריך את גדלות הנפש של הנזירה ואת יכולתה לטפל בנו. אם יש משהו שאני מצר עליו , זה שלא פגשתי אותה מאז שעזבתי את המנזר. הייתה הזדמנות אחת שבה הייתי בחו”ל ויצרתי קשר עם המנזר. הנזירה מרי הייתה בתשעה ימי תפילות ושתיקה , והנוהג הוא שאין מפריעים בזאת, אלא במקרה חירום. נשאלתי האם זה דחוף , היססתי ועניתי לא! כי לא העזתי להיות גורם מפריע. אילו ידעתי כי זו ההזדמנות האחרונה… אך היא נפטרה.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

שוב שתיקה ארוכה . אהרון הוא זה שמבקש להמשיך . מחכה לשאלתי.

האם אתה זוכר את עצמך חושב על משה אחיך?

בכפר שאלתי על אחי. במנזר שוב שאלתי. כעבור חצי שעה בערך הביאו אותו. הוא לא זיהה אותי כי היה קטן כאשר נפרדנו. זיהיתי אותו מייד ואני זוכר ששאלתי את עצמי , איך זה שהוא לא זיהה אותי.. מכאן הסקתי שהוא איננו זוכר כלום. מאותה סיבה גם לא סיפרתי לו מה שנודע לי בקשר לאבא. מה הטעם לספר לילד שלא זכר מציאות שבה קיימים אמא ואבא? ! פתאום ליפול עליו עם סיפור שהם אינם? מה הוא יבין ?  הוא כלל לא שאל , כי לא ידע שיש דבר כזה שקוראים לו הורים. אם היה שואל התכוונתי לומר כי הם נלקחו לעבודה. רק בשלב מאוחר יותר סיפרתי לו על כך שאבא ואמא אינם עוד.

שאלת המראיינת :

הרגשת אחריות ביחס אליו?  היה לך קשה עם זה? זה היה עול עבורך?

זה היה בהחלט עול כבד מאוד קשה. למרות שהוא היה מטופל ומוגן במנזר, הרגשתי אחריות של אח בכור. תמיד הייתי עם מבט והקשבה אם לא מציקים לו. הוא היה בא לספר לי מה קורה איתו. אולם ראיתי בזה רק את החיובי. רציתי שהוא יהיה באותו מקום יחד איתי. זה הקל עלי את הדאגה לגביו.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי:

אהרון מדבר על משה אחיו . לדעתו, ייתכן כי משה חווה דברים יותר קשים ממנו עצמו, כי ילד קטן בן שלוש , אשר מוצא עצמו פתאום בין אנשים זרים , בלי שהוא מבין מה קורה ,זה חמור וקשה יותר לילד בן עשר, שבכל זאת יכול לקבל הסבר כלשהו. אבל הילד הקטן, הוא אומר , לא מבין ומבטא זאת בדרכים אחרות , של אי שקט , אגרסיביות .

משה: יש לי תמונות מעורפלות. אחת הבעיות שלי , אשר מלוות אותי כל החיים , עד היום , אינני יודע מהי חוויה של ילד עם הורים. ברור לי כי זה יצר אצלי ניתוק גמור מבחינה רגשית. אני יכול להבין , אך לא יכול להרגיש. ניסיתי , אך לא זוכר כלום,כלום.

משה : אני רוצה לספר משהו אשר שייך לדברים שדיברנו עליהם קודם. אני זוכר מצב שבו כעסו עלי במנזר בגלל משהו שעשיתי ולא אפשרו לי לקרוא לאהרון. הוא ניסה להיכנס על מנת לעזור לי אך לא קיבל רשות. אני זוכר שכעסתי מאוד אך אהרון לא זוכר זאת. סיפור נוסף . הייתי כנראה פרחח לא קטן . יום אחד נחתכתי מזכוכית של בקבוק אשר שברתי בכוונה. החתך היה רציני. מה שהטריד אותי ביותר היה , פן אהרון יידע. היה לי חשוב לא להדאיג אותו ואכן הוא לא ידע על כך עד אשר חגגו לו את יום הולדתו השבעים.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי:

“מובן שאנו צוחקים . זוהי הקלה קטנה בתוך המועקה הכבדה ”

אהרון : בפברואר 1946 , גופים יהודים טיפלו בהוצאת ילדים מהמנזרים, ממשפחות וממקומות מסתור. שתי קרובות משפחה , בנות דוד אשר זכרתי אותן , מבוגרות בעשר שנים ומעלה מאתנו, ידעו כי אנחנו במנזר והן טיפלו בכך. לא הייתה שום בעיה מצד המנזר לשחרר ילדים.

בתוך שבועיים הועברנו אל בנות הדוד, ומשם למוסד דתי של עליית-הנוער.

לאט לאט התחלנו לחזור ליהדות.

בספטמבר 1949 הגענו לחיפה , קיבל אותנו דוד , אח של אמא, שידעתי על קיומו. היינו אצלו שבוע ימים. לאחר מכן נשלחנו , כל אחד עם בני גילו. אני לקיבוץ עין הנציב , ומשה לכפר הרוא”ה. הפרידה בארץ לא הייתה בעיה. ביקרנו זה אצל זה.

שאלת המראיינת : הייתה לך משפחה מאמצת בקיבוץ ? הרגשת שווה בין הילדים-נערים?

בקיבוץ עין הנציב קיבלו אותנו יפה מאד  אך באותו זמן לא היו משפחות מאמצות במובן שאנו מכירים, זה התפתח אחר כך. היה לנו מדריך נפלא שגם הוא היה עולה חדש-ישן, והוא היה נפלא אל כולם. היה אבא לכולם. הרגשתי והרגשנו שייכים , כמו כולם . הייתי הכי מבוגר ואחרי שנה היה עלי להחליט האם אני נשאר עם הקבוצה אשר עשוייה הייתה ללכת כקבוצה לנח”ל, או שאני הולך לבדי לצבא , לחיל הקשר . מאחר שהוחלט שהקבוצה איננה הולכת כקבוצה לנח”ל, התגייסתי מייד עם קבלת צו הגיוס. בכך תם פרק הקיבוץ עבורי.

אהרון מספר כי במהלך השירות הצבאי הסיר מעליו בהדרגה את קיום מצוות הדת. הכיר את רחל והם נישאו ב1957. נולדו להם שלושה ילדים ומשפחתה של אשתו הפכה להיות עבורו למשפחה , והוא הפך להיות עבורם , בן . אהרון ורחל חיים ברמת גן ולהם שישה נכדים.

ב1985 השתחרר אהרון מהצבא ( חיל הקשר) בדרגת סגן אלוף, הוא שירת בצבא שלושים שנה.

רחל , רעייתו  מספרת כי חבר של אהרון סיפר על תקופת היותם במנזר . שניהם לא ידעו אחד על יהדותו של השני. פעם מתוך שינה , שמע החבר את אהרון שואל באידיש , בקול בוכים ” אמא איפה את” הוא העיר אותו ואמר, “אני יודע שאתה יהודי” . רחל מספרת זאת כהוכחה לכך שהיה כאב עז אשר בא לידי ביטוי , גם אם לא בצורה ישירה ולמרות שאהרון מילא תפקיד של גיבור.

משה : עד בר המצווה הייתי בכפר הרוא”ה . בהמשך התנתקתי מהדת. לאחר כפר הרוא”ה עברתי אל קרובים-רחוקים  ברמלה. הם היו חשוכי ילדים ורצו לאמץ אותי, אך אז לא ידעתי זאת. עברתי איתם לביתם החדש בחלון והייתי אצלם כשנתיים. אולם הצורך שלי להיות עם קבוצת הילדים היה חזק יותר. רציתי להצטרף לחברת ילדים ישראליים בקיבוץ . ילדים, זו משפחה עבורי . זה מה שהכרתי . הגעתי לחברת נוער באשדות יעקב ושהיתי שם בין השנים 1956-1961. לאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי.

משה למד בסמינר לוינסקי הוראה, עסק בהוראה ביפו ועבר לדימונה לנהל בית ספר.

משה התגרש. יש לו בן ובת .

בדצמבר 2004, כ10 חודשים לאחר הראיון , נפטר משה לאחר מחלה קשה .

יהיה זכרו ברוך.

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *